מדוע קוראים לחכמה היוונית חכמה חיצונית?

היוונים, הצטיינו בידיעת חכמת הטבע. חכמה זו עוסקת במדעי הטבע השונים, בניסוח החוקים הקבועים השולטים בהם ובחיפוש דרכים כיצד ניתן לפעול בהתאם לחוקיות קבועה זו. אילו השכילו היוונים לתחום את חכמתם ולהתייחס רק לידע הקיים בה, ניתן היה לחיות עם חכמתם בשלום ובמישור. אילו, לדוגמה, הם היו מגלים את התכונות היחודיות של המים ואת החוקים של מהלך גרמי השמים, אך היו מבינים שחוקיות זו נקבעה על ידי הבורא הכל יכול, לא היה פסול כלשהו בעיסוקם. הנליזה מן הדרך נגרמה על ידי כך שהם לא הסתפקו בהכרת חוקי הטבע, אלא צירפו להכרה זו גם שיטה פילוסופית מוטעית שגרסה שאין צורך לבדוק מה מצוי מעבר לחוקים אלו. כלומר, אין חתירה בחכמתם לגילוי הבורא הניצב מאחורי המאורעות.

לא בכדי קרויה החכמה היוונית בפי חז"ל בשם: "חכמה חיצונית". הסיבה לכך היא מפני שכל עיסוקה סובב סביב הצדדים החיצוניים של הבריאה, מבלי לנסות לחדור לפנימיותה ומבלי לראות את כח הבורא, המנהיג ושולט על כל ההויה.

חכמת יון הינה הניגוד הקוטבי לחכמת התורה. מהותה של חכמת התורה היא התקשרות ודביקות פנימית בנותן התורה. היהדות חרתה על דגלה את ההכרה והאמונה שבכל התופעות, המאורעות ולמעשה בכל ההוויה כולה, הגרעין הפנימי המחיה את הכל הוא רצון ה'.

זוית הראיה של היוונים שהתרכזה רק בצדדים החיצוניים של התופעות והתמקדות היוונים רק בחוקיות המצויה בטבע, מבלי לנסות להכיר את מנהיג הבירה המפעיל אותה בקביעות, היא זו שהובילה אותם לפולחן אווילי ולסגידה לכל מיני כוחות המופיעים בטבע.

כאן הוא הרקע והמקור לחילוקי הגישות בין היהדות לחכמת יוון ביחס לנוי וליופי. היוונים שהתרכזו רק במישור החיצוני, העלו על נס את הפאר וההדר החיצוניים. לעומתם, עם ישראל דגל בהכרה שנוי חיצוני שאין עימו פנימיות, הינו מזוייף מתוכו, "שקר החן והבל היופי". לעומתו, יופי שיש לו כיסוי פנימי של קשר עם הבורא ראוי הוא לתהילה. "הנוי והנצח" יאים ונאים הם "לחי העולמים". נוי המשולב בנצח הופך לנצחי אף הוא, שלא כנוי חיצוני החולף במהירות מבלי להשאיר עקבות.

ברוח זו יובהר גם יחסה של היהדות ליופי. התורה מרשה ליופי של יפת דריסת רגל באהלי שם, אולם כל זה בתיחום ברור ולא על חשבון זניחת הפנימיות. השלימות האמיתית של היופי קיימת רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם התוכן הפנימי, שאם לא כן זיופו טופח על פניו.

זהו הרקע למאבק האיתנים שהתפתח בין החשמונאים, טהורי הלב, ובין היוונים, המתיוונים והדוגלים בשיטתם.

לצורך ההבדלה בין דברים הנראים במבט שטחי כזהים, זקוקים לשני כלים: לנר ולעיניים פקוחות. גם מי שעיניו פקוחות לא יוכל להבחין בחשיכה, וגם כאשר האור הוא במלוא תוקפו, עיוור לא יוכל ליהנות ממנו. אכן, בהאיר האור יוכל הרואה להבחין בשוני שבין האמת לזיוף.

החכמה החיצונית אינה מבינה בערכה של הפנימיות. לפי השקפתה איך היא תשתווה ליופי חיצוני נראה ומוחשי? לפניך פסל תלת-מימדי שמאות שעות הושקעו בייצורו. הרבה מאמץ וכשרונות אמנותיים ניכרים שיכללוהו עד שהוא דומה לאדם חי. הימצאות הנשמה בגוף נחשבת כאפסית בעיני מי שגישתו מתמקדת בקליפה השטחית החיצונית. אולם במבט של פנימיות, אדרבה, אין כלל מכנה משותף בין פסל דומם לאדם חי. למרות הדמיון הפעוט שבין שני העצמים, הרי הם שונים לחלוטין, וכל השוואה ביניהם אינה אלא פרי דמיון.

כל מי שטעם, ולו במעט, מצוף התורה יודע שכולה תוכן פנימי ועמוק, החותר עד השיתין של ההוויה ושל נפש האדם כאחת. דעת התורה בזה לחיצוניות שטחית ורואה בה סכנה. בשל חדירתה לפנימיות, תורתנו הינה תורת חיים שהוראותיה חייבות להתבצע. חכמות יון החיצוניות, לא התיימרו לחייב את האדם, והוא עצמו לא התקדם על ידן מבחינה רוחנית-ערכית.

הנביא מייחס תשומת לב לעובדה המופלאה שישנם בני אדם המצטיינים בדעת ובחכמה, אולם את החכמה הבסיסית, שהיא הכרת האלוקות הם זונחים. על תופעה זו הוא אומר: "ובאחת יבערו ויכסלו, מוסר הבלים עץ הוא" (ירמיהו י', ח'). לאמור, למרות חכמתם ותבונתם, בפרט אחד ניכרת בערותם וכסילותם, בכך שהם עובדי עץ ואבן.

החשיכה של יון היתה מעין מסך, המונע בעד קרני האור לעבור דרכו.

אחד המסכים הבולטים ביותר בתחום זה, מסך הגורם להחשכת ההארה של האמונה בלבבות, הוא הטבע. חוקי הטבע, הנגלים לעינינו תדיר בסיבתיות קבועה של סיבה ומסובב, עלולים להשכיח מהלב את מציאות הבורא, שבמאמר פיו הם מתקיימים. תופעות הטבע המופיעות בעולם בחוקיות קבועה ומסודרת, עלולות להסתיר את האמת הגדולה שיש מנהיג לעולם, מנהיג שקיום הבריאה תלוי ברצונו בלבד.

במבט האמונה, הטבע וחוקיו הינם רצון אלוקי מתמיד. הסדר המופתי השורר בבריאה, מאפשר לאדם לפעול במסגרתה ולהפיק ממנה תועלת מרבית. אך במה דברים אמורים? כאשר מקשרים את היצירה אל יוצרה, ולא שוכחים את נוכחותו המתמדת של הקב"ה בבריאה. לעומת זאת, כאשר מנתקים את הבריאה מהבורא ומתייחסים אליה כאל יישות עצמאית. זוהי גישה שעוצמת אפילתה גוברת ככל שהשנים מתקדמות.

חכמת הטבע מתבטאת בחשיפת החוקיות של תופעות שונות ובמציאת נוסחאות שיגדירו את החוקים השולטים בטבע. אולם העיקר חסר, והוא ההכרה שגורם אחד ויחיד ניצב מאחרי כל התופעות כולן, ודברו של הבורא הוא המפעיל ומהווה את כל הבריאה.

הגזירות העיקריות שגזרו היוונים, היו על ארבעת דברים המנוגדים ישירות לתרבות היוונית. הם גזרו שלא ללמוד תורה, כי תורת ה' מראה את המשמעות הרוחנית של עולם החומר. עצם מהותה, היא הניגוד הגדול לראייה הגשמית של תרבות יוון.

הם גזרו שלא למול את הבנים, כי מצוות מילה מכוונת נגד הטבע הגשמי, שהרי גשמיות האדם נקבעת לפי לידתו, והוא נולד ערל ולא מהול. מצוות המילה היא הכרה בשיעבוד האדם לכח רוחני עליון, לברית עם הקב"ה. ברית המילה התפרשה אצלם כפגיעה בגוף שהוכתר כמלך.

שביתת השבת היא ביטול מעשה האדם הגשמי, היא משמשת כאות לשלטונו של הקב"ה, בורא שמים וארץ. לדעת היוונים, החומר שולט.

גם הגזירה על קידוש החודש נגזרה משום שהתורה מעניקה לבית הדין ולחכמי התורה יכולת לקבוע את הזמנים ואף לשנותם, שלא לפי המהלך הגשמי של העולם. קידוש הלבנה מידי חודש הוא תופעת טבע, לפי היוונים, ותו לא.

מצוות נרות חנוכה מלמדת שלא ללכת שולל אחרי נוי חיצוני, שיש להשתדל לחשוף את האמת; על אור נרות החנוכה להאיר את דרכנו בחיים, כנבואת הנביא: "כי הנה החושך יכסה ארץ... ועליך יזרח אור ה'" (ישעיה ס', ב').

נס הנצחון על היוונים ועל המתייוונים, שאירע בימים ההם, הוא סיכום ביניים של המאבק בין תורת ישראל לתרבות יוון. המאבק עצמו לא התחיל אז, ושורשיו נעוצים בדורות קודמים. הוא גם לא הסתיים באותם ימים, אלא הוא ממשיך לאורך כל הדורות. הוא מתרחש גם לנגד עינינו, בזמן הזה ועלינו להתאזר בגבורה, כמו היוונים בשעתו ולנצח את האוייב.

שורש המאבק - הניגוד בין רוחניות לגשמיות!