החנוכיה הישנה ניצבה בתוך תיבת הזכוכית, ניכר היה כי ימי חייה חרטו בה את מאורעותיהם באיזמל הזמן. אפרים, שהיה בן גילה, ישב מולה עד שנראה היה כי קמטיו הרבים הם המשתקפים על פניה. טקס הדלקת נרות החנוכה בביתו של אפרים, משונה היה, אך הוא שמר על כלליו באדיקות רבה.

כולם ידעו! אפרים לא מדליק את החנוכיה סתם כך, בלי דמעות לא מתחילים! דמעות אלו מציפות היו את עיניו, עת היה מתקרב אליה ומלטף את פניה. משדמע, היה פונה אליה ושואל: מה את אומרת השנה? להדליק או לא להדליק?

מידי שנה עם הגיע עת ההדלקה היה מתחבט בשאלה זו.

ישנם אנשים שהכל אצלם פשוט, ברור וחד. אנשים אלו ייטלו את ה"שמש" בידיהם, יושיטוהו אל הנר, יברכו את ברכת הנרות וידליקו, כמה פשוט. פשוט משום שחייהם האירו להם פנים, ומי שמאירים לו פנים נמשך לאור הנרות. אלא שיש בעולמינו אי אלו אנשים שהחיים לא היטיבו עימם, ולא האירו להם את ימיהם. עבורם הדלקת נר חנוכה אינה ענין של מה בכך. וכי כיצד זה ידליק נרות אדם השרוי בחשיכה? וכי יש לו אש? אפרים דנן השתייך לאלו ששקעה עליהם שמשם בטרם עת, ואין דינו של חג החנוכה אצל אפרים חשוך-הלב כדין חנוכה אצל אלו המוארים.

למען האמת צריך אני לדייק בדברי עד מאוד. אפרים דנן לא נולד חשוך, בילדותו מאיר היה באור נגוהות כשאר ילדי ישראל. בתקופה זו מדליק היה את חנוכייתו הילדותית בשמחה ובאושר. אלא שאז באו ימי החושך והאפילה, ומחנות הריכוז כיבו את נרותיו בזה אחר זה. נרו הבכור כבה בחלמנו, השני והשלישי בטרבלינקה, וה"שמש" כשנרו האחרון בידיה הופרדה ממנו באכזריות על ה"רמפה" המפורסמת בבירקנאו. כך כבו נרות החנוכה של אפרים, עד שנותר לבדו כבוי ומפוייח.

עתה יושב אפרים הכבוי מול חנוכייתו, ומתחבט האם להדליק או לא להדליק? מסתפק הוא במחלוקתם של בית שמאי ובית הלל. האם "מוסיף והולך" כבית הלל או "פוחת והולך" כבית שמאי? אם אינכם מבינים את סוד התלבטותו, אין זאת אלא משום שלא האזנתם ללחישתו.

נו?... - לוחש אפרים לחנוכיתו - מה דעתך עלי? "מוסיף והולך" אני או "פוחת והולך"... אה? מה את אומרת? הלא גם את הכרת את ה"נרות" שלי? מה את אומרת??? מתחנן אפרים לחנוכייתו העלובה. וכי מוסיף והולך אני? וכי יכול אני להדליק את נרותייך?... והלא נפסקה הלכה כבית הלל ולא כבית שמאי, ואני פוחת והולך אני, אני לא יכול להדליק, לא יכול!!! ואז, כבכל שנה נשבר היה קולו הסדוק של אפרים, והוא היה פורץ בבכי תמרורים: איפה שיינה? אה? איפה פייגלה? איפה מוישי חיים? אה??? וכשכתפיו רועדות, היה שומט את ראשו, ומתוך בכיו היה משבר את מילותיו: "הנרות הללו קויידש הם"... עד שנרגע.

ואז... בשתיקה... נכנסים היו נכדיו ועומדים סביבו. רגילים היו למעמד זה. יודעים היו כי עדים הם לטקס הדלקה ייחודי ומרומם. אצלם לא מדליקים נרות חנוכה סתם כך, כמו אצל כולם, שהרי אצל כולם שרים מול החנוכיה ואצלם... בוכים.

משנכנסו כולם, מרים היה אפרים את ראשו ועיניו הזכות שיבשו בינתיים, שבו לנטוף ונשרו על חולצתו האפורה. סוקר היה אפרים את נכדיו כרועה הסופר את צאנו, ושב להביט בחנוכיה הישנה. כמונה מעות היה סופר מולה את שמות נכדיו, ובטון מפוייס היה אומר לה: אז מה את אומרת חנוכייהל'ה? מדוע את שותקת? וכי פוחת והולך אני? מה פתאום? ראי את דודי, את חנהל'ה, איציק, יענקל'ה, את רבקי וצביה, פוחת והולך אני? לא ולא!!! מוסיף והולך אני!!! מוסיף והולך אני!!! מוסיף והולך!!! וכבר יצאה בת קול והכריזה שהלכה כבית הלל את מבינה? מחוייב אני בהדלקת הנר, במטותא ממך, אל תכעסי עלי.

וכשדמעות שמחה בעיניו, נוטל היה אפרים את ה"שמש" בידו האחת ואת נכדיו בידו השניה ומדליק את חנוכייתו הקמוטה, כשמגרונו הנשנק היו יוצאות המילים: "הנרות הללו קויידש הם". - הללו!!! - הללו!!!