מהו מקור החכמה היוונית?

שורש הפילוסופיה היוונית ידוע כבר מזמן אלישע הנביא, בימי בית המקדש הראשון, בזמנו של הפילוסוף הומרוס. החכמה היוונית השתלשלה מאלפי משלי החכמה שחיבר שלמה המלך, ככתוב: "וידבר שלושת אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף" (מלכים א', ה', י"ב). נאמר שם: "ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו" (שם ה', י"ד). המשלים הללו אבדו מאיתנו בגלותנו, והגיעו לידי העמים.

ספר "הכוזרי" מבליט עובדה זו: "היו אנשי העולם באים אליו (לשלמה המלך) להעתיק את חכמתו. וכל החכמות הועתקו שורשיהן וכללם אל הכשדים תחילה, ואחר כך אל פרס ומדי, ואחר כך אל יוון ואחר כך אל רומי. ובאורך הזמן וברוב ההעתקות, לא נזכר בחכמות שהן הועתקו מן העברים (היהודים), אלא מן היוונים והרומאים".

בנוסף, "כאשר כבש אלכסנדר מוקדון את ירושלים, השתלט אריסטו על אוצר ספרי שלמה, וכל דבר טוב שמצא בהם כתב את שמו עליו ועירב בהם מקצת דעות רעות, כמו קדמות העולם וכפירת ההשגחה, כדי לחפות (על גנבתו) שלא ידעו הבריות שגנב את החכמה מהיהודים".

אריסטו היווני נחשב כראש הפילוסופים, ושמו יצא לתהילה בקרב הארץ עד היום. הוא רכש שליטה מקיפה בחכמות הטבע, כמו, ביולוגיה, זואולוגיה ומערכות השמים, וכן הראה את כוחו בחשבון. תורתו נחשבת שיטתית, והוא הגיע אליה על ידי ניסויים ותצפיות, ככל שהשכל האנושי יכול להשיג.

הוא השיג גדולות גם בחכמת האלוקות. אולם בתחום זה צפויה מבוכה גדולה לכל מי שמנסה לערוך חקירות פילוסופיות. כל מה שקשור לחיי הנפש ולאלוקות, אינו ניתן לניסוי ולחקירה מדעית, כי הן מצויות בעולם המופשט מן הטבע. דברים מופשטים אלו כלולים ב"מטפיזיקה", כלומר, חקירת מהות העולם. מסיבה זו, מימי קדם ועד ימינו אין לפילוסופים מנוחה, והם בונים מערכות של הנחות חדשות בכל דור ודור.

לדעת אריסטו, האדם הטוב, כלומר, אדם המפעיל את מחשבתו בצורה הטובה ביותר, הוא האדם המאושר. בהפעלת כושר החשיבה, מממש האדם את אושרו. הביטוי "אושר" מתאר, לדעתו, מהלך חיים שיש בו שלמות. שיאה של ההתפלספות, לפי אריסטו, הוא ההתבוננות העיונית בא-ל, בתורת ההוויה.

אריסטו סבר שהגורם הראשון שברא את הכול, נמצא למעלה מן הכול, ואינו מתערב במהלך העולם. דעת התורה הקדושה היא שכל המציאות קיימת "יש מאין", והיא ממשיכה להתקיים רק הודות להתערבות הבלתי פוסקת בקיומה על ידי הבורא.

אריסטו היה כופר בהשגחה ובחידוש העולם. וכך כותב הרמב"ן (ויקרא ט"ז, י"ז): "הנמשכים אחרי היווני (אריסטו), אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו, איננו אמת". כלומר, לפי דעת היוונים בהשגת השכל מתמצה כל מה שנמצא ביקום, ותו לא.

בתקופת החשמונאים התמקד המאבק בתרבות יוון סביב טהרת המקדש, והתנהל על ידי הכוהנים. המקדש היה מקור ההשראה הרוחנית של העם, וממנו ינקו המכבים את עוז רוחם.

כל אדם מישראל הכפוף לתורה שבעל פה, יודע כי מסורת התורה שבעל פה והציות לחכמי התורה, המעבירים את המסורת מדור לדור, הם הבסיס של שמירת התורה, גם של התורה שבכתב.

הציות לתורה שבעל פה מהווה ביטוי של קבלת עול מלכות שמים באופן מוחלט, לפי שהדבר הקשה ביותר לאדם להתמודד עמו, הוא שיעבוד דעתו העצמית.

מאבק זה בין עצמאות הדעה לבין ההכנעה למסורת התורה שבעל פה, נמשך עד עצם היום הזה.