עוד חודשים חורפיים ארוכי ליל לפנינו. אך הנה, לפתע, ממשמש ובא יום ט"ו בשבט וצורר בכנפיו פריסת שלום ראשונה מהאביב שבאופק. פריסת שלום חמה ומעודדת, כי הנה כבר השלים הטבע את מרבית תפקידו בעידן החורף. לשד ההפריה החדש מתחיל לתת את אותותיו בעורקי האילנות מניבי הפרי, אשר טוהרו וחוסנו בגשם ובקור. יום חג הוא לנו, יום ט"ו בשבט, "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה" (מסכת ראש השנה דף יד.). הלב היהודי זקוק לרגשות אביב מלאי רעננות ופריחה. הן "האדם עץ השדה" (דברים כ', י"ט), בייחוד איש הפנימיות הנמשל בהתפתחותו לאילן.

המסורת היהודית מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומם של ימי החורף, ממתיקה סוד ולוחשת על אוזננו מוסר השכל: הנה, אילנות אלה חוגגים כבר עתה את יום התחדשות האביב. מבעד למעטה הקליפה הקפואה החלו כבר לפכות, במלוא חומם, חיים חדשים ורעננים!

מתהלכים בתוכנו בני אדם עמוסי דאגה ואכולי יגון, אשר קומתם שפופה עד לאימה מרוב הנטל המעיק עליהם. הלא כה יפה ציירו לעצמם את עתידם וחזו בדמיונם פריחת עושר, החשיבו את עצמם לבני חורין רבי כח. אך שוד ושבר! בא כח אלים ושלל את פירותיהם ובזז את כל נכסיהם ורכושם. ולא נותרו בידם כי אם שיורי ערכים שהאדם נושא בחביוני נפשו, פרי תנובת שדמות לבבו.

צאו וראו, ביום הולדת האביב, בעיצומו של חורף - בט"ו בשבט - צאו וראו את האילנות בעידן התחדשות צמיחתם. והנה עליהם כמשו ונשרו בשלכת. אך על אף כל זאת, לא נשברו האילנות, לא הונמכה קומתם. חרף כל הפורענות הזאת יחגגו הם יום זה בתוך תוכם, בפנימיות לבם, את חג תחייתם, חג האביב לנוכח פני החורף ומוראותיו.

במה גדול כוחם? מפני שמוקד אחיזתם לא היה בנוף צמרתם או בתפארת ענפיהם ועליהם בני החלוף. הם נאחזו במקום שאין שליטת הרוח והסערות מגיעה אליו, מושרשים בבטן האדמה, הימנה פיכו מעיינות החיים. כי יותר משתימרו עפאיהם לגובה, העמיקו להכות שורשים בקרקע, לפיכך לא יכלו להם הסופות והסערות!

ומכיון שלא איבדו שורש זה, לא איבדו מאומה. אדרבה, יצאו מנצחים ממאבק האיתנים עם המטר והסער. השירו עלים כמושים וענפים יבשים, בעוד שכל שורשיהם נשתמרו, אף נימה משורשיהם לא הלכה לאיבוד. הנה, בקרוב תסתיים תקופת מאבקם הקשה, כבר מבצבצת ועולה מעמקי התהום לחלוחית חדשה, מיץ הפראה לחיים חדשים ורעננים, הפורץ ועולה דרך יונקות שורשיהם למעלה - עד ללשד ליבם. השרף עולה באילנות! הנה מתעורר האביב וקם לתחיה בתוכם. בא האביב - באה מנוחה, שקטו הסערות. שוב תיפצע קליפת האילנות, אך הפעם תוציא ציצים ופרחים, נבטי צמיחה חדשה, חיים חדשים.

קומו צאו לכם בט"ו בשבט החוצה וקחו מוסר, לימדו כיצד חוגגים את חג הולדת האביב בעיצומו של חורף, בתוככי מערבולות זעף זו של סופה וסער. ודאי, ראוי לכם להוזיל דמעות על הענפים שנשרו, אך אנא בלי להתאבל! הסערה אין בכוחה לפצפץ את הענף הירוק, הרענן ומלא חיים. כל שנשבר מכח הסערה, כבר קודם לכן היה שבור לפני כן בפנימיותו, זה עידן ועידנים שנפסקה יניקתו מעורק החיים והפך לאיבר מדולדל.

כל ענף ושריג המעורים בגזע, כוחותיהם עומדים להם להתנסות במבחן הסער ולהישאר על עמדו. הוא נכפף, קומתו שחה, אך לעולם לא יישבר. תמיד ישמור אמונים ויישאר דבוק בגזע העתיק, צמוד ללשד מזונו ונאחז בשורשים הנושנים. תמיד יישאר מחובר אל האילן החי, על אף שסביב לו ממעל ומתחת ינתקו ענפים יבשים את עצמם ממקום צמיחתם וילכו לאשר יישאם הרוח. אך לפחות הנותרים - ויהיה מספרם דל ומועט - יישארו נאמנים לו ומחוסנים כהלכה.

החזקים ברוחם, הנחושים בהחלטתם, ירגישו מעצמם את אונו הלחלוחי של הלשד העתיק, ובלבם פנימה יפעמו כבר לבלובי אביב, אפילו בעידן השתוללותן של סערות החורף.

זהו לקח האביב אשר יטיפו באזנינו אילנות החורף ביום חמישה עשר בשבט.

מי יענה אחריהם: אמן?