ט"ו בשבט הוא יום שאנו מציינים בו את שבח ארץ ישראל. ביום זה מתחדש כוח האדמה שבארץ ישראל להניב את תנובתה, להוציא את פירותיה ולהראות שבחה. בעונה זו של השנה כבר ירדו רוב גשמי השנה, ובאילנות נאגר הכוח לקראת המשך הצמיחה, לקראת עונת האביב שבה יפרחו הפרחים וינצו הניצנים.

רוב שבחה של ארץ ישראל הוא על פירות האילן, ככתוב: "ארץ חיטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורִמון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח). הדבש האמור כאן הוא דבש תמרים. שבחה של ארץ ישראל מתבטא בשבעת המינים, הם שני מיני דגן וחמישה מיני פירות האילן. יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו את כוחותיה להוציא שמנה ודבשה, יום של שמחה הוא לישראל נוחליה, אוהביה ומצפיה.

נערוך הכרות עם שבעה מינים אלו, ונרחיב מעט על ערכם וחשיבותם.

החיטה – עשב חד שנתי ממשפחת הדגנים בעלת קנים זקופים. שדות החיטה בארץ ישראל פורחים בחודשי אדר-ניסן, ומועד הבשלתם אייר-סיוון. עונת איסופם: עד חודש אב.

ישראל נמשלו לחיטים. כשהחיטים מוכנסות לממגורות, מכניסים אותם תוך שקילה מדויקת במידה ובחשבון. כשבאים ליטול אותם משם, מוציאים אותם בחשבון ובמידה. גם כאשר מתכוננים לזרוע את השדה, מחשבים את הזריעה בשיקול דעת רציני. כך ישראל; כשנכנסו למצרים, מנה אותם הקב"ה: "בשבעים נפש ירדו אבֹתיך מצרימה" (דברים י, כב). כשבאו לצאת משם, שוב מנה אותם: "ויסעו... מרעמסס סֻכֹּתה כשש מאות אלף רגלי" (שמות יב, לז). מתוך חיבתם מונה אותם.

השעורה – עשב חד שנתי ממשפחת הדגניים, שגובהו 70-40 ס"מ. השיבולת בנויה משלישיות של שיבוליות הניצבות לסירוגין על ציר השיבולת. בכל שיבולית יש פרח יחיד. הפריחה בחודשים ניסן-אייר. רק השיבולית האמצעית בכל שלישייה פורייה, והיא מצוידת במטען ארוך, בעל זיפים קצרים הפונים כלפי מטה. הפרי הוא גרגיר גדול יחסית. עונת ההבשלה והאיסוף: אייר-תמוז.

הגפן היא צמח מטפס ממשפחת הגפנים, בעל ענפים מעוצים וקנוקנות הנכרכות על כל עצם הנקרה בדרכן. העלים דמויי כף יד. הגפן עומדת בשלכת בחורף, ובאביב מניצה עלים ופורחת באשכולות של פרחים ירקרקים קטנים. הפרי הוא ענבה עסיסית שצבעה אדום, שחור או ירוק.

ליין המיוצר מענבים ניתנה חשיבות מיוחדת, ומברכים עליו: "בורא פרי הגפן". חכמינו ז"ל קבעו לקדש עליו בשבתות ובמועדים, וכן בברכות הנישואין ובברית המילה.

מרוב חשיבותו נקרא העץ בשם מיוחד וגם לפריו שם מיוחד: גפן וענבים. גם שמות הענבים מסתעפים. הפרי החי נקרא ענבים, המיובש – צימוקים, ומיץ הענבים – תירוש. תוצרת הגפן החשובה ביותר היא היין.

ישראל נמשלו לגפן. כשם שהגפן בתחילה היא נרמסת ברגל (דורך ענבים בגת כדי לסחוט מהם יין), ואחר כך עולה על שולחן מלכים, כך ישראל נראים מאוסים בעולם הזה, ככתוב: "הייתי שחֹק לכל עמי, נגינתם כל היום" (איכה ג, יד). אבל לעתיד לבוא ה' ינשא אותם מעל כולם, כנאמר (ישעיה מט, כג): "והיו מלכים אֹמניך ושרותיהם מיניקֹתיך".

התאנה היא עץ ממשפחת התותים. פרי התאנה הוא תפרחת תפוחה ובשרנית דמוית אגס, עטופה קליפה דקה בגוונים שונים. הפרי מבשיל בחודשים תמוז-אלול, מועד איסופם: תמוז-כסלו.

התאנה היא הפרי הראשון המוזכר בתורה: "ויתפרו עלה תאנה" (בראשית ג, ז). יצוין כי באזורים טרופיים קיימים מיני תאנה שעליהם גדולים כבגד. יש לנקוט זהירות רבה בברירת התאנים ובבדיקתן, כי מצויים בהן חרקים ותולעים רבים מאד, וקשה להבחין בהם.

התורה נמשלה לתאנה. לעומת רוב האילנות הנלקטים בבת אחת, התאנה נלקטת מעט מעט. כך התורה, היום לומד ממנה מעט ולמחר עוד. התורה עמוקה ורחבה; אי אפשר ללמוד את כולה בשנה אחת ואף לא בשנתיים. זאת ועוד, בכל פעם שאדם ממשש בין העלים של עץ התאנה ומחפש פרי, הוא מוצא. אף דברי תורה כך; בכל פעם שלומדים, מתחדש משהו.

הזית הוא עץ פרי ממשפחת הזיתים. פריחתו בחודשים אדר-ניסן. הפרי הוא בית גלעין. צבעו משתנה מירוק לחום-שחור עם ההבשלה, בחודשים אלול-תשרי. ציפת הפרי והגלעינים אוצרים שמן רב. עונת האיסוף: אלול-כסלו.

ישראל נמשלו לזית: "זית רענן יפה פרי תֹּאר, קרא ה' שמך" (ירמיהו יא, טז). כשם שכל המשקים מתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב, אלא עומד בפני עצמו, כך ישראל אינם מתערבים בין הגויים. אמר יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? הזית, אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים; אף ישראל – אינם מתבטלים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

התמר הוא עץ ממשפחת הדקלים. פריחתו בחודשים ניסן-אייר. הפרי הוא ענבה שציפתה בשרנית ומתוקה. עונת ההבשלה והאיסוף: אב-כסלו.

התמר מוזכר לראשונה ביציאת מצרים: "ויבואו אילִמה ושם שתים עשרה עינֹת מים ושבעים תמרים" (שמות טו, כז). עלי (כפות) התמר הן הלולב, כפי שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר, כפֹּת תמרים וענף עץ עבֹת וערבי נחל" (ויקרא כג, מ). התמרים הם בעלי ערך תזונתי גבוה.

ישראל נמשלו לתמר. כשם שלתמר יש רק לב אחד (גרעין אחד), אף ישראל – אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמיים. כשם עץ התמר אין בו פסולת כלל וכלל, אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חרויות (ענפים) לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה ושפע קורות להקרות בהם את הבית – כך ישראל, אין בהם פסולת. יש מהם בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי תלמוד ויש מהם בעלי אגדה. לכל אחד יש מעלה.

הרימון הוא עץ נשיר ממשפחת הרימונים. הפריחה בחודשי אדר-ניסן, כחודש ימים לאחר הלבלוב, והיא נמשכת 6-5 שבועות. הפרי כדורי, צהוב חום או אדום. בראש הפרי מתנוסס "כתר", שריד של עלי הגביע של הפרח. הפרי מלא גרגירים בעלי ציפה מימית שקופה ומתוקה, ורודה או אדומה, ובתוכה זרע בהיר. עונת ההבשלה והאיסוף: אלול-חשון.

ישראל נמשלו לרימון; "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך" (שיר השירים ו, ז). שופטי העדה, שהם פני הדור, משולים לרימון, שכן הם מלאים בחוכמה ובמדע כרימון המלא בגרגרים, אך מסתירים את החוכמה בליבם ואינם מתפארים בה בפני אנשים.

כשישראל אוכלים מפירות הארץ ונהנים מטובם, הרי הם מברכים עליהם ומודים לקדוש ברוך הוא, שנתן להם ארץ חמדה זו, ומתפללים שימשיך להרעיף