ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. לכאורה, מועד מוזר לחוג בו את חגם של האילנות.  באמצעו של החורף, כאשר בענפיהם היכתה השלכת, והפירות עדיין לא חנטו, רק השקדיה הפורחת. השקדיה, זו השוקדת הממהרת להוציא את פרחיה. האם במצב זה באים אנו לשמוח בשמחתם של האילנות העגמומיים, לברכם בברכת חג?

מובן שאין כוונתנו לעצים עצמם, אלא דרכם מנסים אנו להפיק לקח עבורנו, בני האדם!

רואים אנו אילן. עץ עבות, מתנשא לגבהים, מכוסה עלווה. נראה כאילו קפא במצבו זה, עומד כך שנה ועוד שנה עד שנעשה חלק מהנוף. אילו אך יכולנו לשאול את פיו, מן הסתם היה מספר על חיים חדגוניים, על מחזור אין סופי של שקיעה, זריחה ועונות השנה, וחוזר חלילה. אולם כאשר יבוא יומו ויכרתוהו, יתגלה ממצא מאלף: בגדם הגזע ייראו טבעות טבעות, לפיהן ניתן יהיה לדעת את גילו של העץ בדיוק נמרץ: כל טבעת - שנה! ניתן יהיה גם להבחין איזו שנה היתה גשומה ומבורכת, כי טבעתה רחבה ובהירה, ואיזו שנה היתה שחונה ודלה, כי טבעתה צרה וכהה.

באם נהרהר במשמעות הטבעית נבין, כי אותו עץ שדמה בעינינו כקופא ומאובן, למעשה, גדל והתפתח, ברב או במעט, בכל מחזור.

הדברים אמורים כלפינו. בכדי להבין את עומקם של דברים הבה נספר מעשה שהיה. חסיד ישיש בא לרבו, כשהוא מתוסכל ומדוכדך: "רבי", אמר, "אני מתפלל שלוש תפילות ביום, מברך לפני המזון ולאחריו, שומר שבת, קובע עיתים לתורה, אך איני מרגיש כי חל בי כל שינוי לטובה. איני חווה התעלות. מדשדש אני במקום, נשארתי כפי שהייתי בנעורי..."

ענה לו רבו: "התלמוד מורה לנו שעל האדם לעבוד את קונו 'כשור לעול וכחמור למשא'. המבין אתה את משמעות ההוראה?"

"לא, רבי", ענה החסיד.

הרבי הסביר: "מעשה באיכר בעל שדה מובחרת, עידית שבעידית. חרש, זרע וחפר תעלות השקייה ורתם את חמורו למוט הבאר. החמור מסתובב, ועימו מסתובב המוט המפעיל גלגל שיניים. גלגל זה מעלה דליים מלאי מים הנשפכים בזה אחר זה לתעלות ההשקייה, מרווים את השדה ומצמיחים את התבואה. יום אחד הכריז החמור על שביתה. הוא מסתובב ומסתובב שוב ושוב ואינו מתקדם לשום מקום. מתעללים בו לשווא... אולם, אילו אך היה מבין מה מתרחש אודות לסיבוביו, היה מחיש את צעדיו..."

קביעה זו היא כה מוחשית לגבי עץ: אין שנה, ולו השחונה ביותר, שאינה באה לביטוי בטבעות העץ. הקביעה נכונה שבעתיים לגבינו. כה רבים הם האנשים שאדישות וייאוש הם מנת חלקם הרוחנית. הם אינם חשים שהם מתקדמים בדרגתם. לדעתם, הם דורכים במקום אחד. ואינם יודעים שכל סיבוב מוסיף נדבך ומעמיקו, כסיבובי האום סביב הבורג!

התלמוד קובע שאפילו הריקנים שבישראל מלאי מצוות כרימון. הרימון נוקשה מבחוץ. גרעיניו מתרקמים וגדלים בסתר, בלא שיהיה ניכר מבחוץ אם הגיעו לבשלות. רק כאשר ייפתח הרימון, יווכחו בבשלותם!

בסתר, בתוככי הגזע, אוגר העץ בחורף כוחות רעננים לפריחה, להתנאות, להוספת גובה!

יום חגם של האילנות חל דוקא בעונה הנראית משמימה ועגמומית. "כי האדם עץ השדה" (דברים כ', י"ט). התהליך העובר על העץ, עובר גם עלינו. גדלים ומוסיפים אנו זכויות גם בעונות השחונות, ביודעין ובלא יודעין! אל לנו לתת לייאוש מקום שביתה בליבנו. נמשיך בסיבובינו, להוסיף ולצבור מצוות וזכויות לאורך ימים ושנים.