מדוע בוכים על חורבן בית המקדש?

מסופר שאפלטון, הפילוסוף היווני הגדול, הגיע לירושלים עם נבוכדנצר מלך בבל, מחריב בית המקדש. לאחר החורבן עבר אפלטון ליד הר הבית וראה את ירמיהו הנביא יושב, בוכה ומקונן על החורבן. התפלא אפלטון: "כיצד אתה, ירמיהו החכם הגדול, בוכה על עצים ועל אבנים?" והוסיף לשאול: "מה התועלת בבכי, הרי הבית כבר חרב, ואין זה ראוי לחכם לבכות על העבר".

השיב לו ירמיהו: "כלום יש לך ספקות פילוסופיים אשר אינך יודע את פתרונם?" השיב לו אפלטון: "אכן, יש לי ספקות רבים, אשר אין אדם בעולם שיוכל לפשוט אותם". אמר לו ירמיהו: "הצג נא בפני את ספקותיך ואפתור לך אותם". ואכן, כך היה. אפלטון שאל וירמיהו השיב לו בנקל. נדהם אפלטון ותמה, האומנם, האם העומד לפניו ילוד אשה הוא. שהרי לפי חכמתו נראה היה שאין מדובר באדם קרוץ חומר. לנוכח פליאתו זו, אמר לו ירמיהו: "בוודאי תמה אתה. ואני אומר לך שאת כל החכמה הזו שאבתי מעצים ומאבנים אלו! זו התשובה לשאלתך הראשונה, מדוע הנני בוכה על עצים ועל אבנים".

בכיו של ירמיהו ממחיש כיצד התייחסו בני דור החורבן לשרפת בית אלקינו. כל עוד היה בית המקדש קיים, חיו היהודים בדרגת רוממות שונה לחלוטין מדרגתם שאחרי החורבן. הכול חיו בקדושה ובטהרה, וגם דרגת ההבנה בתורה היתה ברמה אחרת. על כך נאמר במגילת איכה: "מלכה ושריה בגויים, אין תורה" (איכה ב', ט'). מעת צאתם לגלות נסתמו חלקית מעיינות החכמה הרוחנית. אנו מסמיכים בתפילה את הבקשה: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו", לבקשה: "ותן חלקנו בתורתך". בעת בניינו המחודש של בית המקדש שוב ייפתחו שערי החכמה לרווחה.

שאלתו השנייה של אפלטון: "מדוע בוכים על העבר"? היא בעצם, שאלתם של רבים. א. גייגר, ממייסדי התנועה הרפורמית בגרמניה, טען כי בכייה זו חסרת תכלית היא: "ירושלים היא זיכרון של העבר, ערש האמונה, אבל אין היא תקוות העתיד. אין זה המקום להתפתחות חיים חדשים. תנו כבוד לירושלים ולזכרה, כנאה לכל מת גדול, אבל אל נא נפריענה ממנוחתה". גייגר ותלמידיו לא הבינו מה טעם לבכות על העבר. הם העדיפו את ברלין ואת מוסקבה על פניה של ירושלים, ולבסוף אבדו הם וצאצאיהם ברחובותיהן.

למעשה, התשובה לשאלה: "למה בוכים?" היא פשוטה בתכלית. איננו בוכים על העבר, בוכים אנו על העתיד, שכן שערי דמעות לא ננעלו. בדמעות ייבנה ההיכל.

זכרה של ירושלים חי בלב העם. ככל שהתאמצו הם להשכיחה ולאבד את זכרה, נשאר העם נאמן לשבועה שנשבע על נהרות בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי" (תהילים קל"ז, ה'). את השבועה הזו קיים בכל הדרכים. בתפילותיו שלוש פעמים ביום הוא מזכיר: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

גם כאשר היהודי יושב לברך על פתו, הוא אינו שוכח אותה: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו". וברגע המכריע והגדול בחייו, השפתיים נושאות אותה תקווה בגעגוע עמוק: "...מהרה ה' אלוקינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה".