איש כפרי היה. בכל יום עם שחר היה נוטל את סל הביצים, מניחו על ראשו ושם את פניו אל העיר הגדולה. שם היה עומד ברחובה של עיר ומכריז על סחורתו בקול רם. והיה שב אל כפרו. יום אחד נזדמן אל הכפר בן דודו שבא מרחוק. שעון זהב נצץ מכיסו וכל כולו אומר הוד והדר. כיוון ששמע על עיסוקו, החדיר הלה למוחו של מיודענו הכפרי כמה רעיונות מהפכניים בעסקי הביצים. אולם מיודענו לא מסוגל היה להבין את דברי קרובו ומיהר להפטר ממנו ולהתחפר בעמקי מטתו.

בבוקר זרחה השמש. התהלך לו הכפרי בשביל המוליך העירה, ודמות בן דודו ההדור צפה מול עיניו. אולי בכל זאת צודק הוא? לחפה מחשבה במוחו, וכבר התחיל הוא לחשב בראשו הדל איך וכיצד יעשה זאת. הנה, היום ימכור את תכולת סלו, ובכסף אשר יקבל לא יקנה מאום. לאחר כמה ימים שיעשה כן, יהיה בידו סכום כדי לרכוש ללולו תרגולות נוספות אשר יטילו ביצים לרוב. בביצים שימכור יקנה עגלה אשר תוביל את כל הביצים אשר עתיד הוא למכור בשוק, ובכסף שיקבל תמורתם יקנה תרנגולות נוספות. אחר ירכוש שטחי אדמה לשכן בהם את התרנגולות הנוספות, כדי שיטילו ביצים, שיוכל לקנות בהם עגלות להוביל את הביצים. כך יקנה וימכור ויקנה...

כך היה מחשב עד שכמעט שנתבלבלה עליו דעתו. הרי כאשר יהיו בידי תרנגולות כה רבות, שוב לא אצטרך להתעסק בעצמי במכירת הביצים. אעסיק עובדים רבים, אשר ימכרו את הביצים בכל האזור, ולאחר מכן בכל המדינה, וכך יגדל העסק, עד שאהיה הספק הבלעדי של כל תצרוכת שרי המדינה ורביה. לאחר מכן אהיה הספק של המלך ירום הודו בכבודו ובעצמו. או אז אגיע אל בית המלך כדי לסכם עמו על הסחורה ועל התשלום. ומוחו הקודח הולך מחשב כיצד זה ייכנס לארמון המלך, ימתין בטרקלין המפואר, ולמשמע שמו הנקרא על ידי מזכיר המלך, יחבוש את מגבעתו וייכנס אחר כבוד אל חדר המלך, ייקוד קידה עמוקה בראשו ו... בום!

מי זה מרעיש בארמון המלך? תמה הכפרי ופקח את עיניו. לא ארמון, לא מזכיר, לא מלך, וגם לא ביצים...

* * *

יש להזהר שלא להפליג למחוזות רחוקים, כי סופו שיאבד אף את מה שבידו.