מזה שישים וארבע שנים מציינים הפלשתינאים וערביי ישראל את יום הנכבה, היום בו ברחו אבותיהם מבתיהם מפחדם מנקמת היהודים על מעלליהם. שישים וארבע שנים מחשיבים מיליוני אנשים את עצמם לפליטים אומללים. הם תולים את כל צרותיהם ב"עוול" שנעשה להם או יותר נכון לאבות אבותיהם, לפני שנים רבות.

גם היהודים גורשו מבתיהם. לא פעם אחת ולא פעמים. אבותינו סבלו צרות אמיתיות במשך אלפי שנים. היהודים ששרדו את מוראות השואה היו יכולים לשבת ולבכות את מר גורלם עד עצם היום הזה, ולתלות את צרותיהם בקולרם של הגרמנים.

במקום זה העם היהודי פנה אל העתיד. גם בארץ וגם בארצות הברית, פנו היהודים לבניה מחדש, לשיקום ההריסות, ברוח ובגשם, עם הפנים לעתיד. אנחנו בוכים רק על דבר אחד - על בית המקדש שנחרב ועדין לא שב. זהו בכי שנועד לשמור על הרגש והקשר הנפשי שלנו עם בית המקדש. אבל מיד אחרי האבלות אנחנו קמים מהארץ, ופונים לעסוק בבניה ועשיה.
עמים רבים סבלו רבות. הצרפתים היו יכולים לשבת ולבכות על מה שעוללו להם הנאצים, הפולנים יכולים לבכות על מעללי הקומוניסטים.

הערבים היו יכולים להילחם על כך שמדינות ערב הענקיות יקלטו אותם כאזרחים שווי זכויות. אם הם היו פונים לבניית העתיד, במקום לגרד עד זוב דם את פצעי העבר, מצבם היה יכול להיות טוב בהרבה. במקום זה, מעדיפים הם להצטופף במחנות פליטים מצחינים, ולחלום על הימים הטובים שלפני הנכבה.

לערבים יש עשרות מדינות רחבות ידים, שהקטנה שבהם גדולה בהרבה ממדינת ישראל הזעירה.
אז מדוע הם בוכים?

למידה המגונה הזאת יש שם. קוראים לזה "מידת הנרגנות". כך מכנה זאת רבנו יונה בשערי תשובה, סוף שער שלישי.
מהי נרגנות?

הנרגן הוא אדם שבוחר לבלות את כל ימיו בטענות וכעסים על כל הסובבים אותו. במקום לבנות את העתיד, במקום להתקדם ולהשתקם, הוא חי את כל ימי חייו בתוך מסכת של קפידות ישנות.

"עשו לי, לקחו לי, גנבו לי, הרביצו לי". זהו תמצית חייו של האדם הנרגן.

הנרגן הוא אדם אומלל. מדת הנרגנות הורסת את חייו של האדם ושל כל הסובבים אותו.
הנרגן אף פעם אינו שקרן או מדומין. כל אחד מאתנו יכול לכתוב רשימה ארוכה של עוולות שנעשו לו שלא כדין. כל אחד מאתנו יכול לשבת כל חייו ולהתאונן על פלוני ואלמוני, שאשמים בכל כשלונותנו.

לכל אדם יש כשלונות, וכל אחד יכול להמשיך ולהתבוסס בכשלונות אלו שנים ארוכות. אדם בריא בנפשו, מיד אחרי הכשלון, הוא מתרומם וממשיך הלאה. ממשיך להתקדם. אבל הנרגן, ממשיך לשבת ולבכות על מה שעשו לו.

מהתנהגותם של הערבים, עלינו ללמוד איך לא להיראות. עלינו ללמוד שמנרגנות לא מרויחים שום דבר. מי שעוסק בבניית העתיד מצליח להשתקם ולהתקדם. מי שמעדיף להתקע בתוך הבוץ, ולהאשים את כל העולם בצורתיו, עלול להישאר שם לנצח.