בוועדה של הנהלת גן החיות הועלתה הצעה מקורית, שעוררה עניין רב בין המשתתפים.

היה זה יוזף, עובד זוטר בגן, שהופיע בפני הוועדה וביקש את רשות הדיבור:

"דומני, כי יש בעל חיים נוסף, החסר בין כלובי החיות, והצטרפותו עשויה לשנות את חזות הגן באופן משמעותי. הנני מציע להכניס בין שורות בעלי החיים, או אפילו בתא הראשון, את 'בעל החיים' ששמו אדם".

רחש השתאות וגיחוך עבר בין הנוכחים. אולם כעבור זמן קצר הוחלף בתמיהה. בעצם, מדוע לא? וכי אדם אינו בעל חיים? הרי ניתן לומר כי האדם הינו בעל חיים מעניין, מורכב ומתוחכם ביותר בתכונותיו, בכישוריו וברגשותיו, ועשוי בהחלט לעניין את קהל הצופים.

קולו של שמעון, חבר ההנהלה, הפר את הדממה:

"כאשר אכן נחפוץ להוציא רעיון זה לפועל, מהיכן נביא אדם שיישב בכלוב, ויחיה שם את חייו? מהי הזכות שיש לנו למנוע ממנו את חירותו, כדי שבני אדם אחרים ישתעשעו למראהו? ניתנת רק אפשרות אחת: לשלם לאדם זה משכורת שיעשה זאת מרצונו הטוב.

אך עתה עלינו לשאול שאלה הפוכה: איזו זכות יש לנו לצוד חיות ממקום גידולן הטבעי, ליטול מהן את חירותן ולכלאן בבדידות בגן חיות זה, כדי שבני אדם ישתעשעו לראותן?

התשובה הינה ברורה. כל אחד חש שהאדם הוא מרכז הבריאה. הכול נברא למענו, וזכות קיומו של כל נברא באשר הוא, נובע מהיותו משמש את האדם.

לכן, אין דבר אווילי יותר מלהעמיד את האדם בתצוגה, עם שאר בעלי החיים. זהו צעד של זילות לאדם, כאילו הוא אינו אלא עוד בעל חיים, בעת שאיננו רק החשוב מכולם, אלא הוא הכול! הכול נברא למענו!"

הנוכחים החלו לייגע את מוחם כדי להגדיר את עמדתם בנושא כה מהותי, שמעודם לא נתנו עליו את דעתם.

היושב ראש פנה לשמעון: "התחושה בלב כולם זהה לדעתך. אך איני מבין מדוע האדם הינו מרכז הבריאה, מעבר לכל בעל חיים אחר? אם משום השכל שבקדקודו- כיצד העדיפות השכלית מעניקה לו זכות ליהנות ולשלוט בעולם, מעבר לכל בעל חיים אחר? מה אשיב לעצמי, אם ארצה לראות את עצמי מוסרי ונאור, ועם זאת, נוהג כבעל זכויות עדיפות על כל חי?"

"אם אשאלכם", הגביה שמעון את קולו, "באיזו זכות אוכלים ומשתמשים בעלי החיים, האדם והבהמה כאחד, בצומח ובדומם? מדוע לבהמה זכות קיום יותר מהחציר שהיא אוכלת?

תשובתכם תהיה שהחציר וכלל הצומח והדומם, אינם 'מישהו', שזכויותיו נפגעות. זאת מאחר שאין להם ערך עצמי וכל מטרתם לשמש אחרים. ממילא אין בכך כל עוול מוסרי, שכן זהו ייעודם".

היושבים הנהנו בראשם לאות הסכמה.

"עתה אשאלכם, מדוע בעל חיים שונה מהדומם בנקודה זו? אמנם הוא חי על פי חוקי טבע מורכבים ומופלאים לאין ערוך מהדומם והצומח, אך לא ניתן להתעלם מכך שפעולתו היא כפעולת מכונה, הנקראת 'חי', ותכונות ואינסטינקטים שונים מפעילים את המכונה בתנועות שונות.

מדוע אנו סבורים שבעל חיים הוא 'מישהו' בעל זכויות, שאין לפגוע בו? במה הוא שונה מהצומח והדומם? הן אף לגביו ניתן לומר שאין לו זכות קיום כדבר עצמי, וכל מטרתו היא רק למלא את ייעודו בשימוש האדם, וממילא, אין כל עוול מוסרי במילוי ייעודו".

מבטי התמיהה הוסבו אט אט להסכמה מלאת הערכה. אך היושב ראש לא הניח לעצמו להתפתות לדבריו. לאחר התבוננות מה, קם נסער ושאל:

"מדבריך, שמעון, עולה שגם בעל החיים הנקרא 'אדם' אינו אישיות ואינו 'מישהו' כהגדרתך. שהרי גם הוא דומה להפליא לכל חי. הריהו מכונה עם תכונות, עם דחפים, עם תשוקות ועם שאר אינסטינקטים המפעילים אותו. אם כן, מהו הערך העצמי שיש לו? מדוע החלטת כי הוא מטרת הבריאה והכול מיועד לשירותו?"

קריאת שמחה נמלטה מפי שמעון: "לשאלה זו ציפיתי! שכן בה טמון הכול!

מדוע לאדם העושה עוול כלשהו, מגיע עונש? הרי מערכת תכונותיו ודחפיו הפעילה אותו. יצר הגנבה, גבר על נטייתו ליושר חברתי, והגנבה נעשתה מעצמה! האם הגיוני הדבר להעניש מכונה שקלקלה את המוצר בנסיבות כלשהן?

מדוע כשזולתנו עשה לנו עוול, נחוש כעס וטינה כלפיו? הלא מכונת 'האדם' מעצמה, לפי תכונותיה ונסיבותיה המקריות, פעלה כפי שפעלה, ואין להאשים 'אותה'.

תחושתנו, שכאשר האדם עושה פעולה כלשהי, הרי ש'הוא' עשאו! והוא אחראי למעשיו! ובעצם, מדוע נחוש כך?

מדוע כשאנו עושים מעשה טוב, נחוש שאנו טובים ונצפה לשבחי הזולת? הלא לא 'אנו' עשינו זאת, אלא מכלול תכונותינו הובילונו לכך?"

שתיקה... היושבים מהורהרים, מצפים למוצא פיו של שמעון.

"הבריאה כולה, בנויה באופן שלכל דבר קיימת סיבה מוקדמת. כל הכוחות שבעולם-אין הכוח נובע מעצמם, אלא מסיבה שקדמה להם. הם רק היוו אפשרות לסיבה לסובב על ידם את הדבר.

ה'אחד' שהוא תחילת הכוח, שהוא עצמו סיבת הכוח, הוא אלוקים לבדו. כשהתורה מכנה את האדם 'צלם אלוקים', כוונתה שאף האדם יש בידו כוח כדוגמת הכוח האלוקי, שהוא כוח עצמי בלא סיבה שקדמה לו, והוא כוח הבחירה שביד האדם.

עתה, מובן מאד מדוע האדם אחראי למעשיו, נענש עליהם, שומרים לו טינה על מעשי עוול ומשבחים ומהללים את פועלו הטוב. שכן 'הוא' זה שעשה את המעשים.

סמוך לכל כלוב ניצב שלט המתאר את תכונות בעל החיים ותהלוכותיו. אף בסמוך לכלוב האדם נציב בוודאי שלט שכזה.

אך להערכתי, לא נוכל לכתוב בו מאומה, שכן אין תכונה כוללת לכל בני האדם, ולכל תכונה יימצאו בעלי תכונות הפוכות בקיצוניות. יש אדם אכזר כפי שלא יימצא בין החיות, ויש רחמן כפי שלא יימצא בין החיות. יש אדם שבתחילתו היה רחמן קיצוני, והפך לאכזר קיצוני, ולהיפך.

במין האנושי קיימות כל התכונות הרעות הקיימות בכל בעלי החיים, ומצד שני, גם כל התכונות הטובות. פעמים, יתחברו באדם אחד שני הפכים. ואם כן, לעולם לא ניתן לתאר את תכונת המין האנושי".

"זו היא אכן בעיה", ענה היושב ראש, "אולם דומני שאף על פי כן נוכל להתגבר עליה ולמצוא נוסח מתאים לשילוט תאו של האדם".

בת שחוק ריחפה על פני שמעון: "לא לבעיה זו כוונתי. בזאת סומך אני עליכם שתסתדרו על הצד הטוב. אך אין כאן רק בעיה מה ייכתב בשלט שבחזית הכלוב. דברי מוכיחים עד כמה אין מקום האדם בתצוגה, בשורה אחת עם שאר בעלי החיים. שהרי האדם הוא 'משהו' ו'מישהו'.

הזמן שהוקצב לישיבה תם. ברור היה שההצעה נדחתה אף מלעלות להצבעה.