|
לִרְצֹנוֹ
לִרְצֹנוֹ
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
נאמר בחז"ל שאם אדם התחייב להביא קורבן והתחרט אז "כופין אותו עד שיאמר - רוצה אני"
יש להתבונן בפרדוקס זה אם כופין אותו אז הוא לא רוצה? איזו משמעות יש למשפט – רוצה אני?
|
שׂח לי גזבר של אחד ממרכזי התורה בארה"ב, מוסדותיו זקוקים לתרומות רבות. לשם כך הם עושים כנסים גדולים, בהם דרשנים מתרימים מעוררים את המשתתפים להתחייב בהתחייבות חודשית להחזקת המוסדות. דרשנים אלו עושים כל שביכולתם להצליח במשימתם. יש מהם הפונים אל הרובד השׂכלי של המשתתפים בחשיבותה הגדולה של החזקת תורה. יש הפונים אל הלב, אל הרגש, בקשיי הקיום של האברכים כשהם לא מקבלים את המלגה הזעומה זה כמה חודשים. ויש הפונים אל הצד השׂמח שבנפש האדם, הם מטבלים את דבריהם בהומור על חולשת הקמצנות וספיחיה... והדרך להילחם בה. וכולם ב"ה נוחלים בד"כ הצלחה.
הם שׂמו לב שישנה תופעה משמעותית של ביטול ההתחייבות , לעיתים מיד למחרת האירוע! הם ניסו לבדוק את סך הביטולים שהתפרסו על חמש שנים. ומסתבר שהצטבר מספר לא קטן... הוחלט לבדוק היטב את הנושא. והנה מתברר שדווקא מהדרשן הנוהג לשמח את הקהל בחוש ההומור המבורך שלו, כמעט ולא היו ביטולים! וזאת בפער משמעותי מחבריו הדרשנים.
אותו גזבר השתומם מכך מאד וביקש הסבר לתופעה.
חשבונות שמים כמובן אין לנו השגה בהם, אך מהמבט האנושי נראה, כשאדם התורם בשעת האירוע, נמצא בלחץ האווירה במקום, הגיוני שיוציא את העט ויחתום. אך כששב הוא לביתו ... שם מתעוררות להן מחשבות חרטה מסיבות מגוונות... ומנגד כאשר הוא תורם מתוך שמחה, החתימה מעוררת בו תחושה נעימה, ואסוציאטיבית הוא רוצה לשמר את הרגע! ומפני כן הוא משמר את התרומה ומעונין להמשיך להיות שותף בהחזקת המוסדות .
ספר ויקרא נפתח בתורת הקורבנות. יהודי שהתנדב להקריב קורבן למשכן השם. אם הקורבן שהתחייב הוא קורבן "עולה" אזי קורבן זה צריך להיות זכר ותמים, ולהביאו אל "פתח אוהל מועד", אך יש עוד דרישה והיא: "יקריב אֹת֔וֹ לִרְצֹנוֹ לפני השם" (ויקרא א' ג') מביא רש"י במקום את דברי הגמרא בערכין (כ"א) : "יקריב אותו" - מלמד שכופין אותו! יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: "לרצונו", הא, כיצד? - כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני".
יש להתבונן בדברים, ממה נפשך אם יאמר: "רוצה אני" ע"י כפייה הלא ברור שהוא לא באמת רוצה! ואם כך, אזי זה לא "לרצונו" ?! רבים מהמפרשים מיישבים זאת לאור דברי הרמב"ם הידועים בהלכות גירושין כלפי סרבן גט:
"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בי"ד של ישראל... מכין אותו עד שיאמר: "רוצה אני". שואל ע"כ הרמב"ם: "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס?... כלומר, הרי רצונו האמיתי הוא וודאי לא לגרש, אך המכות הנאמנות שספג, שברו אותו... מה א"כ משמעות המילים: "רוצה אני"?
מתרץ הרמב"ם: "שאין אומרים אנוס אלא למי שנחלץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו...
כלומר, הרמב"ם מנסח ומגדיר את המושג: "אנוס" והוא רק מי שנאנס ונאלץ לעשות פעולה שהתורה פוטרת אותו מלעשׂות. אך מה קורה כאשר התורה מחייבת אותו לעשות והוא מסרב, ובאים חז"ל מחייבים אותו לעשות, זה לא נקרא אונס! ומדוע? מבאר הרמב"ם:
"אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה, או לעשות עבירה, והוכה ( ע"י בי"ד) עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו!, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר: "רוצה אני" כבר גִרש לרצונו". (רמב"ם הלכות גירושין ב', כ).
לאור יישובו של הרמב"ם, ניתן לומר גם כאן, בכל אדם יש את החלק הרוחני שלו שהיא הנשמה הקדושה, ויש את החלק היצרי המשכו כלפי מטה לכיוון החומר. נשמתו של האדם רוצה ומשתוקקת להביא את הקרבן, אבל בגשמיותו הוא מרגיש שאין הוא רוצה להביאו, לכך צריכים "לשבור" את המחסום הגשמי שבגופו, ואז יצרף את רצונו לרצון נשמתו הקדושה וירצה באמת ובתמים להביא את הקרבן.
אך עדיין נשארת השאלה הלא נאמר בגמרא במסכת כתובות (לג:) על חנניה מישאל ועזריה שסרבו להשתחוות לצלם הזהב שהקים נבוכדנצר בבקעת דורא. המלך ציווה להשליכם לכבשן האש, והם קדשו שם שמים ונצלו בדרך נס. אומרת על כך הגמרא: "אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא" תרגום: לו במקום להשליכם אותם לכבשן האש , היו מייסרים אותם בייסורים נוראים, הם היו הם עובדים לצלם הזהב! משמע מדברי הגמרא שמעשה שבא ע"י כפיה אין בו ממש! כי זה לא באמת מה שהם רצו, אלא הם היו עלולים להישבר מעוצמת הייסורים שהיו מייסרים אותם קלגסי נבוכדנצר.
כך גם בעינינו גם כפייה להקרבת קורבנות לא תחשב "לרצונו", גם אם נאמר אותו אדם שנכנע ייצרו הרע, אך סוף סוף זו הכניעה הבאה בעקבות המכות... וכשהוא אומר בהקרבת הקורבן: "רוצה אני" הוא רוצה שיפסיקו להכותו... כיצד זה מסתדר עם דרישת התורה שקורבן זה יהיה: "לרצונו"?
מיישב זאת בעל ה"שיר מעון" לגאון רבי שמעון סופר הי"ד נכד מרן החתם סופר זי"ע. שכפיה זו שכפו עליו חז"ל היא לא להקריב את הקורבן עצמו, אלא בס"ה להביא את הבהמה לפתח "אוהל מועד", שכּן בהיותו שרוי בביתו, שקוע בגשמיות ותאוות הגוף, לא הייתה נפשו חושקת להביא קרבן, אולם משהיה מגיע לפתח אוהל מועד ורואה את בית המקדש, את הכוהנים העוסקים בזריזות בעבודת הקודש, היה מאזין לשירת הלויים המרגשת, והיה חש בקדושה העליונה האופפת את כל הסביבה – מיד היה מתעורר בו רצון אמיתי להביא את הקרבן. והיה נותן את הקרבן במלוא הרצון והמסירות. ומה שדברו חז"ל על: "כופין אותו" הוא רק כדי להביאו -"אל פתח אוהל מועד". אך כשנכח שם וחש את העוצמה. זה כבר נהיה: "לרצונו".
רעיון זה מצינו בחז"ל על הציווי בתורה לעלות "מעשר שני" לירושלים, על ציווי זה נאמר בתורה: "למען תלמד ליראה את השם אלוקיך כל הימים". (דברים י"ד כ"ג) מה הקשר בין יראת השם למעשר שני?
מבאר התוספות במסכת בבא בתרא (כ"א.): " לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי: "למען תלמד ליראה" וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עֵד ליראה שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".
יוצא א"כ שבשעה שאדם נכנס למקדש ומתבשם מהקדושה האופפת אותו, ומתפעל מהזריזות הגדולה שבעבודת הכוהנים, ומתעלה משירת הלויים, אז הוא רוכש וקובע בנפשו יראת שמים לכל ימי חייו.
מרן הרב מפונביז' הגרי"ש כהנמן זצוק"ל מבאר ברוח הדברים את פשר המעשה הידוע עם "יוסף משיתא", בשעה שביקשו האויבים להיכנס להר הבית ולהחריבו, אמרו יכנס מהיהודים תחלה. וביקשו מהיהודי יוסף משיתא שיכנס ויוציא את כלי המקדש וייקח לעצמו. מה שרוצה. ולמרות שיש בזה חטא נורא של מעילה בקדשי המקדש, הסכים יוסף משיתא. לא לחינם הם פנו אליו, כי יוסף משיתא זה בגד בעמו, הפנה עורף לאלוקיו והמיר את דתו.
נכנס והוציא מנורת זהב. אמרו לו "אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו"... אפילו הם הבינו שאי אפשר להדיוט להשתמש בכלי טהור כזה. ואזי הציעו לו להיכנס שנית ולקחת דבר אחר. אך הפעם לא הסכים להיכנס שוב! איימו עליו בייסורים נוראים ולא הסכים וכשייסרוהו היה צווח ואומר: "אוי, לי שהכעסתי לבוראי"! עד שיצא נשמתו.
ושאל מרן הרב מפוניבז' : מה פשר המהפך הקיצוני שהתרחש עמו, בין הפעם הראשונה שבגד ונכנס לבית המקדש, לבין הפעם השנייה שהסכים לקבל ייסורים נוראים ובלבד שלא להיכנס שוב? היאך התהפך משפל המדרגה למדרגה נשגבה של מסירות נפש כדוגמת: "עשרת הרוגי מלכות" !?
וביאר מרן: זו כוחה של קדושת בית המקדש! שאפילו הבוגד השפל ביותר שמסוגל לשתף פעולה עם הגויים בהחרבת בית מקדשינו, אך כשנכס והיה לרגע אחד בבית המקדש כבר הייתה עליו השפעה כה עצומה מקדושת הבית עד שחוללה בו כזה מהפך מהקצה לקצה...
ומכאן הסיק מרן שזהו עומק הרעיון שטמון בעצה שחז"ל ממליצים ליהודי המתמודד קשות עם פיתויי יצרו הרע: "אם פגע בך מנוול זה (היצר הרע) משכהו לבית המדרש" , אם חפץ הוא בנשק 'שובר שוויון' במאזן הכוחות מול היצר, עליו להיכנס לתוככי "בית המקדש מעט"- לבית המדרש והישיבה, אפילו לרגע קט, כוחם של ניחוחות אווירת הקדושה של "בית היין" –יינה של תורה, יחולל את המהפך במאזן הכוחות לטובת נשמתו.
בימים אלו מתחילה תקופת "בין הזמנים", בני הישיבות היקרים המסולאים מפז, שבים בימים אלו אל בית הוריהם, לאחר זמן חורף שלם בו עמלו בתורה. שומה עלינו ההורים לשים את הנשמה ואת הלב לכך שהאווירה בבית תהיה רגועה, נינוחה, ובעיקר שמחה. וזאת למרות המשימות הרבות בקיום מצוות התורה בביעור החמץ. מקומו החמים והנעים של "הבית היהודי" נטול לחלוטין מביקורות והערות, הוא חיוני והכרחי בהשפעה על בני הבית לבל ירעו חלילה בשדות זרים. יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות הרבות שבחודש זה, בשמחה ובטוב לבב.
|
|
|
|