המזון הכשר הוא אחד מאדני היסוד של עם ישראל בכל דורותיו. בתורה כתובות אזהרות רבות, שמטרתן להרחיקנו מאכילת מזון שאינו כשר.

התורה מונה את סימני הטהרה בבהמות, בחיות ובדגים ומפרטת את רשימת העופות הטמאים, את סוגי השקצים והרמשים האסורים, ואת הנזק הנגרם מאכילתם: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא י"א, מ"ג).

חז"ל דרשו על פסוק זה: "אל תקרי 'ונטְמֵתם בם', אלא 'ונטַמְטם בם'". לשון טמטום.

סגולתם של מאכלים אסורים לטמטם את תוכו של האדם. אלא שטמטום זה צריך ברור מה הוא. האם לטמטום המחשבה התכוונה התורה או שמא לטמטום הלב?

מה לה למצוות הכשרות ולטמטום? וכי אוכלי הנבלות פחותה חכמתם? וכי לא הצמיחו אומות העולם חכמים ופילוסופים, אנשי מדע ורפואה, יוצרים ומלחינים מופלאים?

כדי להבין את סודו של טמטום הלב יש לנדוד אל מחוזות הרוח, אל מקום הקדושה והטהרה, הנבואה ורוח הקודש. רק במרחבים אלו יתגלו תוצאותיו. אין לה לאטימות התורנית כל קשר לגוף ולנספחיו החומריים, שהרי תורתנו אלוקית היא, ושם תוצאותיה.

מצויים שני סוגי טומאות: טומאת הגוף וטומאת הנפש, ויש הבדל ביניהן. בעוד שטומאת הגוף מסתלקת עם טבילתו של האדם במקווה מים, את טומאת הנפש לא יעבירו כל המים שבעולם. בכל מקום שמופיעה בו המילה "טומאה" ומצטרפת אליה אות היחס ב', כגון: "לטמאה בה" (ויקרא כ"ב, ח') - בטומאה רוחנית הכתוב מדבר. לעומת זאת, בכל מקום שמופיעה בו המילה "טומאה" בצרוף האות ל', כגון: "לכל טומאתו" (ויקרא כ"ב, ה') - בטומאת הגוף דיברה תורה.

"ונטמתם" האמור בפרשת מאכלות אסורים, באטימות הלב והנשמה הוא אמור, שהרי טומאה זו לצידה של האות ב' היא מונחת "ונטמתם בם".

אכילת מאכלים אסורים עלולה לאטום את נשמת האדם. אלא שעלינו להבין מהי אטימות זו ומהן תוצאותיה. כשנבין, נדע גם להעריך את חשיבותה העצומה של כשרות המאכלים ואת השפעתה המכרעת על עולמו הרוחני של האדם.

חז"ל לימדונו ש"כשם שפרצופיהם (של בני האדם) אינם שווים, כך דעותיהם אינן שוות". וכי אין אנו יודעים כי דעותיהם של בני האדם שונות הן? מה חידשו חז"ל באימרה זו? אלא ללמדנו שפרצופיהם של בני האדם משפיעים על דעותיהם.

כשם שפרצופו של האדם, מבטא את רגשותיו הפנימיים ומשמש להם "ראי הנפש", כך גם רצונותיו של האדם משמשים "מראה" לתאוותיו. לעומת זאת, הדעת, למרות היותה רוחנית, היא שוכנת בגופו של האדם ומשמשת כמילויו של הגוף. כשם שחסרונותיהם של הנבראים שונים הם אלו מאלו, כך מילויים שונה.

בכל נברא טמון חיסרון ייחודי המבדילו מן השאר. מהותו של חיסרון זה מתבטא ברצון. הווי אומר, הרצון השונה שבכל נברא מגדיר את חסרונו ותובע את צרכיו היחודיים.

חסרונותיו הבסיסיים של האדם מופיעים בו עם לידתו, ועימם גם רצונותיו הבסיסיים. במהלך חייו ייחשף האדם לחסרונות חדשים, ולכשיתאווה להם, יקנו בו אלו את שביתתם. עם לידתו יתאווה הרצון האנושי למזון ולשינה, ולאחר מכן תצטרף אליהם תאוות הבשרים. בהמשך תאסף אליהם תאוות הממון והכבוד, ואם יזכה האדם, ישאף אף לתאוות החכמה.

במעמקי ליבו של כל נברא, חבויה תאווה נוספת, הלא היא התאווה לדעת את ה' ולהרגיש את מציאותו. תאווה זו אינה מתעוררת בליבו אלא כאשר ימאס בתאוותיו הקודמות, אך לנוכח העובדה שרוב הבריות מתאוות לאלו הראשונות ומייקרות את מציאותן עד סוף חייהן, הרי שאין תאווה רוחנית זו ניכרת אלא במתי מעט.

התאווה להרגשת הבורא עדינה היא מאוד וצריך לדעת איך לעוררה, ומשהתעוררה, יש לדעת כיצד להבעירה, וכשהיא בוערת - כיצד לשומרה, כי בקלות ניתן לאבדה. תאווה זו מלפפת את לב האדם ומביאתו לידי חולי האהבה, עד שהוא זועק לבוראו: "נפשי חולת אהבתך". משזכה האדם להרגשת הבורא, יודע הוא כי כל תאוות העולם הזה, שלאורם צעד בעברו, לא ישוו לה, ומתוך כך הוא חומד אותה ומשמרה כעשיר הבהול על ממונו. בלעדיה - למת מהלך ייחשב.

האויב המסוכן ביותר לתאווה רוחנית זו הוא המאכל האסור. סגולתם של מאכלים אלו למחוק ולהעביר את הרגשתו הרוחנית של אוהב ה'. מרוב חריפות טומאתם, גם אם אכלם בשוגג, תאטום הטומאה את ליבו להרגשה רוחנית, ולכן יש כה להיזהר ולהישמר ממאכלים אלו.

מוצאים אנו טעמים נוספים לאיסור זה:

הרמב"ם ניסה לנמק את הלכות הכשרות בהסברים המבוססים על רקע המציאות הרפואית. הוא קבע כעיקרון, שכל שנאסר באכילה – מזיק לגוף האדם, וכל מה שהותר – אין בו משום נזק.

באמצעות דיני הכשרות נתנה לנו התורה את הכללים לדעת מה טוב לנו ומה רע. גם הרפואה המודרנית אימצה חלק גדול משיטת הרמב"ם.

היו אשר חלקו על שיטתו של הרמב"ם וטענו שהרי עינינו רואות את אומות העולם אוכלים מאכלים אסורים, והם בריאים וחסונים. לדעתם, המאכלים האסורים מזיקים לנפשו של האדם, ושם יש לחפש את חסרונם הגדול.

הרמב"ן טען שכל העופות שנאסרו באכילה הם עופות טורפים ודורסים, והתמזגות בשרם בגוף האדם משפיעה על טבעו ועל מידותיו של האוכל.

המאכלים האסורים מחדירים טומאה ללבו ולנפשו של האדם עד שהקדושה מסתלקת ממנו, וכפי שנאמר: "ונטמתם בם" (ויקרא י"א, מ"ג), ודרשו חכמים: אל תקרא "ונטְמֵתם" אלא "ונטַמְתם", כי העבירה מטמטמת את לבו של אדם, והיא מסלקת ממנו את השכל שנותן הקב"ה לחסידיו, כפי שנאמר: "כי ה' יתן חכמה" (משלי ב', ו'), כמבואר לעיל.

יש סוברים שדיני הכשרות אינם נובעים מדאגה לנזק גופני או נפשי, אלא מטרתם למנוע מעם ישראל להתבולל בין העמים. דברים אלה נרמזים גם בתורה (ויקרא כ', כ"ד- כ"ו): "ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה, אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". מסמיכות הפסוקים למדו שאכילת מאכלים כשרים מייחדת את העם ומבדילה אותו מיתר משפחות האדמה.

על אף הנסיונות להעניק גושפנקה הגיונית לחוקי הכשרות, עדיין נחשבים הם כגזרת הכתוב, ודווקא בקיומן נבחן היהודי. לא אנינות טעם ולא נימוק אחר ניצבים מאחורי ההקפדה על כשרות המזון, אלא סיבה אחת: רצונו של הקב"ה שנבטל את רצונותינו, את תשוקותינו ואת תאוותינו הרגעיים – מפני  רצונו.