המצווה הראשונה שנאמרה לאדם ולחוה היתה (בראשית א', כ"ח): "פרו ורבו, מלאו את הארץ וכבשוה". הולדת בנים ובנות אינה רק מעשה אנושי, אלא היא גם צו עליון וקיום רצון הבורא. ה' מעוניין שעולמו יהיה מיושב בבני אדם, אשר יקיימו את רצונו.

הנביא ישעיהו מוסיף (מ"ה, י"ח): "לא תוהו בראה", העולם לא נברא כדי שיעמוד בשממונו, כי בכך הוא לא ישיג את מטרתו, אלא "לשבת יצרה". קיימת כאן הצהרה אלוקית שכל בני האדם עלי אדמות מטרתם להביא את הבריאה ליעודה הייחודי.

הפסוק "פרו ורבו מלאו את הארץ וכבשוה" נחלק לארבעה חלקים:

"פרו" כוונתו לאיחוד כוחותיהם של האב והאם להולדת בן או בת שימשיכו את שרשרת הדורות המקיימת את העולם לאורך כל שנותיו.

"ורבו", כלול כאן החיוב לגדל את הילד, להעניק לו יכולת קיום, להחדיר ללבו רצון להמשיך את קו החיים המועיל והמוסרי המחזק את הבריאה כולה.

"מלאו את הארץ", על הבן או הבת הנולדים להמשיך את קו הציווי להקים משפחות, לטפח חיי חברה נאותים ולדאוג שעולם ומלואו יהיו כפופים למילוי רצון הבורא.

"וכבשוה", לדאוג שכל המשאבים הקיימים בעולם יופנו למטרת קיום האנושות ולהגברת יכולתה לקיים את יעודה העליון.

האדם נברא "בצלם אלוקים" (בראשית א', כ"ז) כשמטרתו להשיג שלמות נפשית, קירבה לה' ועליונות רוחנית. על בעלי החיים נאמר בפסוק: "ויעש אלוקים את חית הארץ למינה, ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו" (בראשית א', כ"ה), כלומר, שמטרת בריאתם היא כדי לקיים את מינם, להתרבות ולכסות את הארץ.

לנוכח דברים אלו היתה עלולה לעלות בלבו של האדם מחשבה שהוא נברא למען שלימותו האישית, למען קירבתו הרוחנית שלו לשמי השמים ולא למען הולדת צאצאים שימלאו אט אט את הארץ, לכן ציוה עליו ה' לעסוק גם בחובותיו הגשמיים, ולא להותיר את מערכת חייו להשתלמות רוחנית-אישית בלבד.

גם לאחר המבול כשיצאו נח ומשפחתו מן התיבה, בירך אותם הבורא (בראשית ט', א'): "פרו ורבו ומלאו את הארץ". המבול שהכחיד את כל האנושות, מלבד נח ומשפחתו שמצאו מקלט בתיבה, לא בא, חלילה, לשנות את תכנית הבורא לישוב העולם. אמנם יושבי כדור הארץ שחיו לפני המבול השחיתו את דרכם וחטאו עד שאיבדו את  זכות הקיום בעולם, אולם מעתה נשבע הבורא שלא יהיה עוד מבול בעולם (בראשית ט', י"א): "והקימותי את בריתי אתכם, ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ", ובני האדם יוכלו להתרבות ללא חשש למבול נוסף שימחה את היקום.

מצות "פרו ורבו" נחשבת ל"מצוות עשה" כהנחת תפילין ואכילת מצה. מצווה זו מקיימת את העולם כולו וחופפת בקדושתה על המשפחה הממלאת את יעודה הכלל עולמי, שהרי על ידי מצווה זו מתקיימת מגמתו החיובית של העולם. לא קל לקלף את הקליפה היצרית ולעסוק בפנימיות החיובית, אך עם זאת חשוב להפנים שגרעין של קדושה נתון כאן בשבי.

היהדות רואה באופן חיובי את המשפחות ברוכות הילדים, בכך שהן מקיימות את הצו האלוקי לישוב העולם.

המגמה הקיימת היום בעולם היא צמצום הילודה. מגמה זו נובעת מאנוכיות ומחוסר רצון לחלק עם שותפים נוספים את החיים ואת כל מה שהם מסמלים,  גם לא עם ילדינו שהם חלק מהווייתנו.

אך ההפך הוא הנכון. האושר האמיתי מושג בעוד תינוק טהור עיניים המצטרף למשפחה ויקים בעתיד אף הוא משפחה לתפארת בבוא עיתו.

מצווה זו, שהיא הראשונה בתורה, מסמלת את המגמה להקים עולם שפניו מופנות אל הטוב ואל היפה שבבריאה, שהלא לשם כך נוצר העולם כולו.