כל יצורי העולם: הדוממים, הצמחים ובעלי החיים מגיעים אל השלימות הרוחנית הנדרשת מהם בעצם יצירתם, שכן דבר לא נדרש מהם מעבר לכך. לכן בעצם הווייתם הם ממלאים את תפקידם ומטרתם, הם מקדשים שם שמים בעובדה שה' ברא אותם, והם קיימים בעולמו. שלימות זו מבוטאת במילה "טוב", המופיעה בפסוקי בריאת העולם, היא מלמדת כי הדגים והחיות הגיעו אל פסגת המצופה והנדרש מהם. מרגע שהדג היה לדג, התמלא ונשלם רצון ה', ועל כך נאמר (בראשית א', כ"א): "וירא אלקים כי טוב". עצם קיומה של הבריאה יש בה קידוש ה' והכרזה על הבורא שברא עולם כדי להיטיב לו.

לא כן האדם. הוא אינו ממלא את תפקידו רק בעצם ישותו והופעתו על בימת כדור הארץ. אדרבה, כאדם הוא נולד פרא, עם תאוות ונטיות שליליות,  ועליו לעבד את תכונותיו אלו ולעדן אותן, כדי לבנות את בניינו הרוחני. הוא אינו שלם בבריאתו, וכשם שעליו למול את גופו ולהסיר את עורלתו, כך עליו גם למול את דמותו הרוחנית.

הפיל יישאר ביום מותו אותו פיל כפי שנולד. רק משקלו השתנה, אך מהותו תישאר כשהיתה. לא כן האדם, ביכולתו להעפיל עד קרוב למדרגת משה רבנו, וביכולתו להיות, חלילה, חברו של ירבעם בן נבט שהחטיא את הרבים.

מדוע נאמר ביצירתו של האדם (בראשית א', כ"ו): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" בלשון רבים, והלא הקב"ה היה יחיד בעולמו, ללא כל שותף, ונכון היה אפוא לומר: "אעשה אדם"?

כאן נרמז שהאדם נעשה שותף בבריאה שלו עצמו, כאשר יחד עם הקב"ה הוא בונה את דמותו הרוחנית לאורך כל ימי חייו. לכן אומר הקב"ה: "נעשה אדם", אני ואתה יחד נעשה את האדם שבקרבך... עמל זה של האדם מלווה הוא בעזרתו של הקב"ה, שאילולא עזרתו אי אפשר היה לפעול מאומה, וכמאמר חז"ל: "יצרו של האדם מתחדש עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (קידושין ל', ב').

כשם שרצה הקב"ה שיעמול האדם  על דמותו כאדם, כך היה חפצו שיעמול גם כדי שיוכל להמשיך לחיות בעולמו של הבורא. על האדם להתערב במעשי הבריאה ולהתקין אותם שיהיו ראויים לשרתו, כדי לאפשר לו לחיות. לדוגמה, תכליתה של החיטה היא אמנם לצורך אפיית לחם, אך אף על פי כן לא ברא הקב"ה את העולם באופן שהאדמה תצמיח לחם מאליה. על האדם לעמול רבות עד שהוא זוכה להריח את ריחו הטרי של הלחם הנרדה מן התנור. הפשתן נברא לתעשית הביגוד, והוא מצרך בסיסי של האנושות, אך יחד עם כל זאת לא צומחים בגדי האדם בשדות. רק לאחר עבודה מאומצת מפיק האדם מגבעולי הפשתן את לבושו.

ואמנם, על כך אומרת התורה (בראשית ב', ג'): "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" אחד מפרושי המילה "לעשות" הוא שהעולם נברא באופן שיש בו הרבה מקום לעשיה נוספת. הקב"ה ברא את העולם כדי שהאדם יעשה בו את הצריך להעשות, כדי להגיע אל התוצר הסופי הנדרש.

מסופר בגמרא שבשעה שברא הקב"ה את העולם, היה העולם מתרחב והולך, עד שגער בו הקב"ה והעמידו. מה פשר התפשטות זו של העולם? אם הקב"ה ברא אותו לפי תכנון ברור מראש, מדוע יתרחב מעבר למה שעלה במחשבה?

מסתבר שהכוונה היא להתרחבות באיכות, מה שקרוי בלשוננו 'התייעלות'. כאשר הבין העולם כי רצונו של הקב"ה שהארץ תוציא חיטה כדי לעשות ממנה מיני מאפה, וכן שיבולי פשתן יכסו את השדות, כדי שתפיק מהם האנושות בגדים, החליט העולם על דעת עצמו להוציא מעצמו את התכלית הסופית, מיני מאפה ובגדים. זוהי ההתרחבות שעליה דברו חכמים. אלא שהארץ טעתה, והקב"ה גער בעולמו ואמר לו: "די!" רצוני לברוא את העולם ללא שלמות, כדי שיבוא האדם וישלים את הצריך תיקון והשלמה. שם ה' ש-ד-י משמעותו: "ש"אמר לעולמו "די".

כאשר ציווה ה' את אברהם למול את עצמו אמר לו: אני א-ל ש-ד-י, התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך, וארבה אותך במאד מאד" (בראשית י"ז, א'-ב'). מדוע התגלה הקב"ה לאברהם אבינו דוקא עתה בשם זה, א-ל ש-ד-י?

קיים קשר ישיר בין הרעיון העומד מאחורי מצות מילה ובין מה שעומד מאחורי שם זה של הקב"ה. כאשר ציוה הקב"ה את אברהם אבינו על מצות מילה, התעוררה שאלה: אם ה' חפץ במילה, מדוע אין האדם נולד מהול? זוהי למעשה שאלתו של טורנוסרופוס הרומאי ששאל את רבי עקיבא, אך חשוב שגם אנו נברר ונלבן את התשובה לשאלה זו. הוא שאל את שאלתו מחמת חוסר אמונה, ואנו שואלים כי רצוננו במטרה להעמיק את האמונה.

הקב"ה הזכיר לאברהם: "אני א-ל ש-ד-י", אני הוא שאמרתי לעולמי די, כאשר העולם "חשב" לגדול ולהתרחב, כי העולם חשב להשלים בעצמו את תכליתה של הבריאה, ואיני מעוניין בכך. רצוני הוא שהאדם בעצמו ישלים את הבריאה תוך כדי קיום מצוות ה', ולא שימצא בריאה מושלמת.

האדם נברא ערל כדי שיתקן הוא בעצמו את גופו. מצות מילה היא המצווה הראשונה בחיי האדם שנעשית כדי לתקנו. היא מדריכה ומלמדת את האדם: כל ימיך עליך לעמול כדי לשפר ולתקן עוד ועוד. ועל כך אנו מברכים את התינוק הרך הנימול: "כשם שנכנס לברית – כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", שחייו יעלו על מסלול של הטבה, השבחה ותפארת בעולמו של הבורא.