המילה 'קרבן' היא מלשון קירבה. משמעות המושג 'קרבן לה'' היא התקרבות לקב"ה באמצעות הבאת הקרבן. הביטוי "קירבת אלוקים" מופיע בדברי דוד המלך (תהלים ע"ג, כ"ח): "ואני קירבת אלקים לי טוב". מהי משמעותו של ביטוי זה?

האדם מורכב משני חלקים: מהחלק החומרי, שהוא הגוף, ומהחלק הרוחני, שהוא הנשמה החצובה מתחת לכסא הכבוד. החיים בעולמנו מציבים בפני האדם ניסיון גדול, כי החומריות מלאה בפיתויים המנתקים אותו מן החלק הרוחני שבו. כדי שהאדם יעמוד בניסיון ולא ירד מדרגתו הרוחנית, עליו להפנים שקיימת מטרה אחת ויחידה לקיומו בעולם, והיא עבודת ה'. החומר והכלים שהקב"ה נותן לאדם, נועדו גם הם לצורך מטרה זאת. הפנמה זו אומרת שלא זו בלבד שהחומריות אינה מפריעה לאדם בעבודת ה', אלא היא עוזרת לו להמשיך ולהתעלות.

כאשר הנשמה שירדה ממרום, זוכה לחיות את חייה האמיתיים כאן בעולם הזה, היא הופכת להיות חלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם, עד שניתן לומר שהשכינה שוכנת על האדם, זוהי 'קירבת אלוקים' הגבוהה ביותר!

למעלה זו של 'קירבת אלוקים' זוכה האדם להעפיל על ידי הבאת קרבן. על ידי הקרבת הבהמה לקרבן הוא מוסר בחזרה לבוראו את נפשו, את כוחותיו ואת כל הכלים שנתן לו הקב"ה, ובכך הוא מקדש את החומר ומחבר את עצמו למקור רוחני.

שלושה מקורות לסוגי הקרבנות השונים: מן הבהמה, מן העוף ומן הצומח.

הקרבנות הבאים מן הבהמה הם כנגד הדבקות בה', וכפי שנאמר: "בכל לבבך", כי האדם מביע בהקרבת הקרבן את שיעבוד כל הרגשות, השאיפות והרצונות לעבודת ה'.

קרבנות הבאים מן העוף הם כנגד הדבקות בה' בבחינת "בכל נפשך". למרות הדלות, הסבל והקושי שבחיי העולם הזה, מביא האדם קרבן, כפי יכולתו הדלה, ובזאת הוא מביע שהוא נאמן לה', לתורתו ולקיום מצוותיו.

קרבנות הבאים מן הצומח מבטאים דבקות בה' בבחינת "בכל מאודך". המקריב מכיר בכך שקיומו ורווחתו החומרית, ובעיקר מזונותיו, מקורם בבוראו, והוא מבקש למסור את מנחתו עבור קיום רצונו של ה'.

הבורא נתן לנו אפשרות להביע את הכוונות הכנות שלנו כלפיו על ידי הקרבת הקרבנות. הקרבנות יהוו תחליף לאדם המקריב עצמו, ודרכן הוא יביע את שאיפתו להידבק בא-ל חי.

לכל אחד מבעלי החיים ישנה תכונה המאפיינת אותו, תכונות אלו מצטרפות לאופי הכללי של המין וספוגות בבשרו.

מעלת הבהמה הטהורה היא שלמרות התכונה הבסיסית שלה שיש לה 'נפש בהמית', התחדשה אצלה מציאות המאפשרת לרוממה, להיות ראויה לאדם המתעלה.

כאשר האדם מרגיש רצון לעמוד לפני הקב"ה ולהקריב לפניו את תמצית רגשותיו, שאיפותיו, רצונותיו וכוחותיו ולדבוק בו בבחינת "בכל לבבך", עליו להקריב קרבן בהמה טהורה. עליו לכוון שבהמה זו תהווה תחליף לרצונו ולשאיפותיו ועל ידה יזכה לקירבת אלוקים.

הבקר הוא בהמת עבודה הפועלת ללא לאות, כמאמר הכתוב: "ורב תבואות בכח שור" (משלי י"ד, ד'). היא מסמלת אדם הפועל בכל כוחו עבור עבודת קונו. אדם המביא קרבן ממין הבקר, מביע בכך את שאיפתו הגדולה להתקרב אל בוראו באמצעות מסירות בעבודת ה' בכל הכוח וללא לאות.

הצאן הינו בהמת מרעה, הוא מסמל את היחס של המקריב לקב"ה שהוא הרועה, כמאמר הכתוב: "ה' רועי לא אחסר" (תהלים כ"ג, א').

כאשר האדם מביא קרבן זה, הוא מביע תחושת הכנעה מול הרועה הנאמן, הוא ה'. לכן, קרבן התמיד, המוקרב פעמיים ביום, בא מהכבשים ובו מביע העם את הכנעתנו בפני ה'.

הבהמה שמביא האדם לקרבן צריכה להיות מושלמת בכל איבריה החיצוניים והפנימיים, ללא מום. כן האדם הרוצה להתקרב לה' צריך לעשות זאת בשלמות, ללא חיסרון העלול למנוע ממנו להתמסר לחלוטין לעבודת ה'.

בכל הקרבנות יש להקפיד שהבהמה תהיה בת שמונה ימים לפחות מלידתה, משום שעד אז היא עדיין נחשבת כ'נפל'. בהמה צעירה זו עדיין אינה מביעה את האדם המוסר את כל כולו בשלמות לעבודת ה', כי כל עוד הבהמה לא נכנסה לעומק החיים, הרי היא עדיין לא מושלמת, ואין בה כדי להביע את שלימות ההתקרבות לה'.

הכוונה העיקרית בקורבן היתה "נפש תחת נפש", כלומר, על האדם לחשוב שהוא זה שהיה ראוי להישחט, ודמו להיזרק, וגופו להישרף על המזבח, אלא שה' בחסדו מקבל תמורתו את הקרבן. וככל שיחוש את התמורה הזאת בנפשו, כך יירצה קורבנו.