ארץ ההבטחה האלוקית קידמה את פני אברהם... ברעב. זה עתה בא בשעריה, וכבר עליו לנטשה: "ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ" (בראשית י"ב, י').
כבד הוא הרעב בארץ, בעוד שבמצרים השכנה שורר שפע. אם כן, איזו ארץ הבטיח לו האלוקים? מדוע הוא, הבורא הכל יכול, מביא עליה רעב דווקא סמוך להבטחה ולתקווה? מה חייב אברהם ללמוד מעובדה זו?
ואם לא די בכך, בחלוף הרעב, בשוב אברהם לארץ, הוא מתנסה בחוויה נוספת: במלחמה.
ארבעה מלכים, שבאו מן המזרח, "עשו מלחמה" (בראשית י"ד, א'-ט"ו) עם חמשת מלכי בקעת הירדן. בין הערים הלוחמות היתה גם סדום, שבה התיישב לוט. והנה:
"וישמע אברם כי נשבה אחיו... וירדף עד דן... ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (שם י"ד, י"ד-ט"ו).
מדוע פורצות מלחמות בארץ ההבטחה? אברהם שם לבו לכך שארץ זו מועדת לפורענות. שוכנת היא בנקודת מפגש בין יבשות, השולט בה, שולט על צומת דרכים חשוב. אכן, כל המלחמות הגדולות שזיעזעו בעבר את העולם, פגעו בה קשות.
מדוע איפוא העניק האלוקים דווקא ארץ זו לאברהם ולצאצאיו? האם כדי לעבוד את ה' בשלווה לא היה טוב יותר שנחלתנו תהיה אי שם בפאתי אסיה או באי מבודד אחר - בניו-זילנד וכדומה? הרחק מהמולת הפוליטיקה העולמית. האם כבר בתחילת דרכו של אברהם בארץ חייב האלוקים להבליט את חסרונותיה הגדולים?
ארץ צרובת שמש זו, יודעת רעב ושבעת מלחמות, היא הראויה לתפקיד שהועיד לה האלוקים. טוב שידע זאת אברהם מיד בבואו בשעריה.
זהו הדגם שהוצב בפני אברהם בעת בואו ארצה. עצם טבעה של הארץ אינו מבטיח לה לא כלכלה בריאה ולא שקט ממלחמות. אמנם היא תוכל לקנות לה את אלה, אם ידעו תושביה שזו ארץ האתגר הרוחני הגדול. אם יבין העם היושב בה, שעל המוסר המוחלט להיות הטריטוריה שבה הוא יחיה. אם יחוש שחוקי הצדק האלוקי הם גבולותיה הגיאוגרפיים של ארצו, אז יקרה הפלא ויתחולל הנס. הארץ תהיה מוגנת ותשגשג להפליא, מכח ההבטחה האלוקית, ולא מכח הנשק. האנושות תתפעם למראה מדינה מוזרה זו, הזוכה לשלום בר קיימא ולשפע כלכלי, בניגוד לטבעה ובניגוד להיגיון הפוליטי. עד כי יבינו שרוח המוסר העברי השורר בה והוא זה המקנה לה את האושר בעולם הזה.
כך תלמד האנושות את מה שלמד אברהם. המצעד לכנען יגשים את ייעודו במלואו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג').
מעובד מהספר "פרשה ופישרה"