הציווי "לפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד) מהווה את אחת המצוות היוצרות את מרקם התנהגותו של אדם מישראל. מרקם זה מושתת ברובו על בניית יחס מזוקק ונעלה כלפי הזולת. ציווי זה הוא אחד הציוויים שניתנו בפרשת 'קדושים', ובאמצעותם הופכים בני האדם לקדושים ולקרובים לבורא, שהנחיל להם דרך חיים זו. בפרשת 'קדושים' כלולים ציוויים המקדשים את האדם ואת הנהגתו. לא ייתכן שאות הכבוד "קדוש" יוענק לאדם שלא הפיל ארצה עיוור הצועד ברחוב באפילת יומו. הלא אי פגיעה בחסרי ישע היא המינימום הנדרש מאיתנו, אם רוצים אנו להמשיך ולשאת את התואר "אדם".

למעשה, המשמעות הנסתרת של הפסוק רחבה בהרבה מעבר למשמעותו הגלויה. ההלכה היהודית דלתה מתוכו סוגים שונים של "עיוורון". בצפונות לשון הקודש עיוור הוא כל אדם שראייתו לקתה, בעיקר אם לקו עיני רוחו, כמאמר רש''י בפרושו לפסוק: "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו". כלומר, לא מדובר כאן בעיוורון פיזי, אלא בבורות בענין מסוים או בחוסר התמצאות בו.

אמת מידה זו לקביעת המושג "עיוורון" פותחת בפנינו שערי הבנה חדשים. בעזרתה סרקו חז"ל את הסבך המפותל של יחסי הבריות וחשפו נקודות תורפה רבות בהתנהגותנו האנושית.

חכמינו מביאים שלוש דוגמאות שכל אחת מהן לקוחה מתחום אחר, אולם קיים מכנה משותף לשלושתן. בכולן מצוי אלמנט של הכשלת הזולת בדבר שהוא לא יכול לדעת אותו מראש:

הדוגמה הראשונה עוסקת בהטעיה לדבר עבירה. לדוגמה: אדם השואל האם המזון המוגש במסעדה זו הוא כשר, ואתה מטעה אותו ואומר לו: 'כשר!' על ידי כך אתה מזיק לנשמתו של השואל.

הדוגמה השנייה מציגה הטעייה העלולה לגרום נזק לגופו של השואל בידי אדם או בידי הטבע.

הדוגמה השלישית מציירת לפנינו נזק לממונו של אדם. דוגמה הכוללת את עולם הרמאויות המסחריות על סוגיהן השונים.

סוגיה זו קשורה לאחד הכללים של לשון הקודש, שהוא ההבחנה בין הוראת המילה "תתן" למילה "תשים". כאשר אדם מניח כלי על השולחן, הריהו 'שם' כלי, ואילו כאשר הוא מעניק כלי לחברו, הריהו 'נותן'. זאת ועוד, כאשר לא זקוקים להסכמתו של הזולת, ואני הוא המחליט, משתמשים בלשון "שימה". כי מילה זו מבטאת את שלטונו של האדם, ולכן בהנחת כלי על השולחן, יאמר האדם : "שמתי", כי אני הוא הקובע היחיד לגבי נחיצותה של הפעולה. לעומת זאת, כאשר זקוקים להסכמתו של האחר משתמשים בלשון נתינה, מילה זו מבטאת גם את חשיבותו של הזולת שהסכים לקבל.

מעתה נוכל להבין מדוע האיסור: "לפני עיוור לא תתן מכשול" אינו מתפרש כפשוטו של מקרא, שמדובר בעיוור ותו לא. אם הכוונה לעיוור פיזי בלבד, לאדם שאינו משתתף בפעולה של המכשיל אותו, היתה התורה צריכה לכתוב: "לא תשים מכשול". ואילו התורה שנקטה לשון: "לא תתן" כוונתה שהפעולה מתבצעת בהסכמת הצד השני ובהכרח שהכוונה לעיוורון שכלי. משום כך, כל הפירושים שמביאה הגמרא מתייחסים להבחנה זו: נתינת עצה, הכשלה בעבירה ועוד. העיוורון קיים בדעת, כאשר האדם מקבל העצה סבור בשגגה כי הוא פועל נכונה.

בכל המקרים שצויינו, נופלת האחריות לתוצאות על כתפיו של נותן העצה הרעה.

"עיוור" הוא אדם הנתון במצוקה, הוא זקוק לעצה טובה שתעניק פיתרון לבעייתו. אם אתה מטעה אותו בשעה שהוא סומך עליך, נחשב מעשה זה כאדם המניח אבן לפני עיוור העובר ברחוב ומפילו ארצה.

כאשר אדם בא להתייעץ, חייבים לייעץ לו את העצה הטובה ביותר שניתן להעניק לו. יש להתייחס אליו באותה שעה כאילו משאלתו היא משאלה אישית שלי, ועלי לפתור אותה בצורה המעולה ביותר.

גם אם לנשאל יש חשבונות שונים, אל לו לערב אותם בעצתו, אלא עליו לתת עצה החפה מנגיעה אישית מזיקה.

מסופר על רב, מנהל מוסד, ששאלו אותו: האם לקבל אדם פלוני לעבודה? הרב המליץ על כך בחום. אולם כאשר אותו אדם שאל האם לעבוד שם? הרב ענה בשלילה. הרב הסביר שלכל אחד הוא ענה את התשובה המתאימה לו. למנהל המוסד כדאי מאד להעסיק את אותו אדם, ואילו לאדם עצמו ישנן משרות מתאימות יותר.

זוהי הרחבה של ציווי "לפני עיוור". יש לייעץ בכל הלב את התשובה הטובה והמתאימה ביותר לשואל עצמו.