אחת האזהרות התקיפות ביותר ששמע עם ישראל במעמד הר סיני, היתה האזהרה מפני הדימוי שבין הבורא לבין פסל כלשהו. אסור, חלילה, לשוות לבורא דמות ואין להעניק לו כל צורה מוחשית. נאסר על עם ישראל ליצור פסל או תמונה שתמחיש את האלוהות כמנהגם של עובדי האלילים. אזהרה זו חוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה, כדוגמת הפסוק הבא (שמות כ', כ'): "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם".
פנים רבות לה לכפירה, פושטת היא צורה ולובשת צורה אחרת, בהתאם לרוח הזמן, למהלך הדורות וליצרי לב האדם. כיום מתקשים אנו להבין את ההיגיון הטמון בעבודת האלילים הקדומה, והיא מצטיירת בעינינו כאמונה טפלה ופרימיטיבית. אך כדי להבין את מניעיהם של עובדי האלילים, עלינו להתחקות אחר תהליך התפתחותה של האלילות. מסתבר, ש'אמונת' הכפירה עברה תהפוכות רבות לאורך שנות חייה.
עבודת האלילים, קובע הרמב"ם, לא נולדה על מצע של כפירה בקיומו של הבורא. היא נבטה בליבם של בני אדם מאמינים, המכירים בבוראם. בני דורו של אנוש, נכדו של אדם הראשון, הכירו היטב את בורא העולם, הם היו קרובים לבריאת העולם על ידי הבורא, ופרטי הבריאה היו נהירים להם. אלא שהם טעו טעות יסודית וסברו כי לא רק את הבורא יש לעבוד, אלא יש לעבוד גם את ברואיו. לדעתם, כי הבורא עצמו חפץ ביקרם. תפיסה שגויה זו הובילה אותם לכבד את גרמי השמים ולבנות מקדשים, שבהם העלו לכבודם קרבנות.
השלב הבא היה שהחלו לעבוד את הכוכבים עצמם, ללא תלות או קשר לבורא. מכאן היתה הדרך לכפירה קצרה ביותר.
השם הנכבד והנורא נשכח מפי רוב רובו של היקום ומדעתם של הבריות, וכל האנשים והנשים לא הכירו אלא את הצורה של עץ ושל אבן ואת ההיכל של אבנים, והם נתחנכו מקטנותם להשתחוות להם, זו היתה סופה של עבודת האלילים שהתפתחה מטעות יסודית לכפירה גמורה.
הפסל עצמו אין בו ממש, כל מתבונן רואה זאת. אילו הוא היה ניצב כמות שהוא במערומיו, לא היה איש טועה ומאמין בו. התחכום של כמרי האלילות התבטא בכך שהם ידעו להוסיף לצלמיהם רקע מלאכותי ופרסומת. על בסיס זה ניתן היה לטעות שישות של ממש יש כאן. הם לקחו את הפסל, והציבוהו על ההרים הרמים, על הגבעות הנישאות או תחת עצים רעננים. הרי לפנינו פעלול חיצוני המשווה לצלם גובה, נוי, ואולי גם אימה. כנגד כל אלו אמרה התורה: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים" (דברים י"ב, ב'). התורה רומזת שכדי להוכיח את אפסיותם של אותם אלילים, עלינו לנתקם ממקומם, ומיד תתגלה חרפתם לעיני כל. אם יפרידו את האליל מהרקע שהוצמד אליו, יתגלו מיד ממדיו הזעירים. ממדים אלו יצביעו על תוכנו הנבוב, עד ששוב לא יהיה צורך בהסברים שיבהירו שאין בו מאומה.
את הציווי הכפול המופיע בתורה: "אל תפנו אל האלילים, ואלהי מסכה לא תעשה לך" (ויקרא י"ט, ד') - מפרשים חכמינו: "בתחילה אלילים הם, אך אם אתה פונה אליהם, סופך עושה אותם אלוהות", מלשון אדנות וגדולה. הנהיה והנהירה אחר מטרה זו, הופכת אותה לרצינית.
בנפשם של בני האדם קיים כח דמיון שביכלתו לבחור צללים שאין בהם ממש, ולהופכם למרכז החיים. להעניק להם הוויה וממשות, להעריץ אותם ולסגוד להם, ליצור סביבם תרבות שלמה עם כללים וחוקים. עולם שלם הארוג כל כולו מחלל ריק.
הדבר התבטא לא רק בתרבות הקדומה, אלא הוא חי וקיים גם בימינו אנו. כך הוא טבעו של האדם: "אם אתה פונה אחריהם, סופך עושה אותם אלוהות", הנך מעניק להם ממשות. הם כשלעצמם נותרו באפסותם, אולם בליבך יצרת להם מקום, העלית אותם על הבמה, והם הפכו למרכז חייך!
בדומה לכך גם האופנה. הבגד הוא אמצעי, והנה הוא הפך למטרה. סוגדים למותג, משלמים עבורו הון עתק, מחליפים את כל הביגוד לנוכח גחמה חולפת של מאן דהו המנווט ממרחק את לבושם של בני האדם. הכל רוקדים לצלילי אופנאי מפריז, על מה ולמה?
מי שסבור שבעולם של ימינו, העולם המתקדם והנאור, לא קיימות "אמונות טפלות" ולא מצוי פולחן, אינו אלא טועה. אמנם צורות הפולחן העתיקות עברו זה מכבר מן העולם, אולם "עבודה זרה" לא חדלה להתקיים. היא פושטת צורה ולובשת צורה שונה. את מקומם של פסילי העץ והאבן מעשי ידי אדם, שהיו מקודשים בעולם העתיק, תפסו בימינו רעיונות ואידיאלים פרי ההגות האנושית. אנשים סוגדים להם לא פחות מכפי שהיה מקובל בעבר לסגוד לפסלים. סגידה זו תובעת מבני האדם גם קרבנות. לדוגמה, אחת מ"אמונות" אלו היא הדמוקרטיה, והגרורה שלה - עקרון חופש הדיבור. מי שמעז לכפור בעיקרון זה, אחת דתו להימנות בין "מורדי האור, אויבי הקידמה ושריד מימי הביניים".
האלילות אינה רק יצירת פסילי זהב, נחושת ועץ, ולא רק ההשתחוויה לצבא השמים, אלילות פירושה כל רעיון המשעבד את רוחו של האדם ומנתק אותו מהמוסר האלוקי, מאמת המידה העליונה המתגלה בתורה. במקום האור האמיתי, במקום הממשות, במקום התורה והמצוות, שהן ורק הן מהוות את העולם האמיתי, פונים האנשים לתחליפים מדומים, תחליפים שאין להם תוכן ממשי.
המעמיק להתבונן מסוגל לחוש שלמעשה לא השתנה דבר. במקום הסגידה לאישיות אלילית, שסימלה תחום כלשהו של פעילות אנושית, כמו: חכמה, אהבה או מלחמה, באה הסגידה למדע, לתקשורת, לממון, לאמנות, למפלגה ולמדינה.
מושג האלילות קיים גם בדורנו. השמות מתחלפים, אך המושג קיים. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד - מושגים אלו הינם סקירה קצרה של פנתיאון האלילים של בן זמננו. מעולם לא סגד עובד אלילים לאלילו ביתר הקרבה וביתר אמונה מאשר בן זמננו לאלים אלו.
הרשם עכשיו!
