כ-250 שנה לפני חורבן בית המקדש השני, קמה בעם ישראל כת הצדוקים שהטילה את חיתתה על העם היהודי. בניגוד לכתות אחרות באותה העת, שנגררו אחרי עבודות זרות למיניהן, הציבו הצדוקים לעצמם מטרה שונה: להשתלט על עם ישראל ולכוף את העם כולו לקבל את מרותם. הם לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מטרתם זו: דרכי עורמה, עריצות, אלימות ושימוש בדרכים לא כשרות רבות נוספות.

מן המקורות ההיסטוריים עולה שלצדוקים הראשונים לא היה קשר עם הדת. רובם היו כופרים וענייני הדת לא העסיקו אותם כלל. מטרתם היתה הקמת תנועה פוליטית מדינית שתשתלט על עם ישראל, תכבוש את השלטון ותנהל את ענייני העם. לצורך זה הם התירו לעצמם את כל איסורי התורה, וכל דרך היתה כשרה בעיניהם כדי להשיג את מטרתם.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) ידוע כמי שאינו אוהד במיוחד את הפרושים, ונטה יותר לצד הצדוקים. בספרו "מלחמות היהודים" הוא מתאר את שתי הקבוצות הללו ומעמיד בפנינו את האמת לאמיתה, שמדובר כאן במאבק רוחני – אידיאולוגי, ולא במאבק שלטוני גרידא:

"הנה הפרושים הם הראשונים... הם יתחשבו ליודעי התורה בייחוד, והם יאמינו כי הכל בידי שמים ומאת ה', ויאמרו שאף שניתנה בחירה חופשית לצדיק ולרשע, בכל זאת יש בכך יד ה'. הם יאמינו בהשארת הנפשות כולן, ונשמת הרשע גם היא תישאר לאחר מותו. אבל הצדוקים, הם יכחישו גזירה מלמעלה, ויכחישו שיהיה עניין לה' בכל מה שיעשה האדם מרע ועד טוב. הבחירה ביד הצדיק וביד הרשע לעשות כחפצו, וישנה חירות גמורה לאדם לעשות כחפצו... וכן יכחישו את השארת הנפש, ואין אצלם לא עונש לרשעים בשאול ולא שכר וטובה לצדיקים אחרי מותם".

חשיבה זו היא כפירה מוחלטת. רעיונות אלו של הצדוקים הם אותם הרעיונות שעמדו לנגד עיני המתייוונים כמה עשרות שנים קודם לכן.

קדמו לצדוקים המתייוונים אשר חשקה נפשם להתיידד עם היוונים, ובכך להשתלט על השלטון בארץ. בין חבריה נמנו עשירי העם שהתרחקו משמירת המצוות. הם התחברו לשלטון היווני, וכדי להגשים את מטרתם היו מוכנים לאמץ לעצמם את אמונת האלילים היוונית, והיו מוכנים גם לעבוד עבודה זרה. תוך תקופה קצרה הם תפסו בחסות היוונים את משרות הממשל המרכזיות וחיו חיי עושר מנקרי עיניים.

עד מהרה השתנו החיים בירושלים עד לבלי הכר. משרת הכהן הגדול נקנתה בכסף, עובדה שגרמה להשתלטות המתייוונים על המקדש. בלב קרוע ראו נאמני ה' את חילול הקודש, אך לא היה לאל ידם להושיע. היוונים ביטלו שבת ומועד ואסרו את מצוות ברית המילה. רע ומר היה גורלו של מי שנתפס כשהוא עובר על גזרות אנטיוכוס, המלך היווני.

רק כאשר קומץ המכבים בראשות בני מתתיהו הכהן נלחמו נגדם והצליחו לסלקם מהארץ, חזר השלטון לבית חשמונאי. תחת שלטון זה חזר העם בגלוי לשמירת המצוות ולהליכה בדרך התורה.

תקופת המתייוונים עד פרוץ מרד החשמונאים נמשכה כ-50 שנה, ומלחמת החשמונאים נמשכה כ-30 שנים נוספות. בזמן זה היוו המתייוונים בעם ישראל כוח מרכזי שנלחם נגד התורה. המפלגה שלטה בכל עמדות המפתח, ורבים הצטרפו אליה מתוך שיקולים של שררה, עושר וכבוד. להיכן נעלמו כל אלו לאחר התקוממות החשמונאים וביסוס שלטונם? אכן, מפלגת המתיוונים לא נעלמה, אלא החליפה את חליפתה והפכה לכת הצדוקים.

שרידי המתייוונים הבינו לאן הרוח נושבת, וחיש מהר התאימו את עצמם למציאות החדשה. הם ניסו להתקרב לשלטון החדש תוך העמדת פנים שעקרונות התורה מקובלים עליהם, אך סיסמתם היתה: "נתת תורת כל אחד ואחד בידו", כלומר, כל אחד יכול לפרש את התורה כרצונו וכהבנתו. הגדרה זו היתה נוחה להם, כיון שמצד אחד הם הציגו את עצמם בעיני המון העם כמי שמקבלים על עצמם את מרות התורה, ומצד שני הדבר לא חייב אותם בשמירת המצוות ובתקנות חז"ל. כך החלה התקופה הצדוקית.

הצדוקים היו המשך ישיר למתייוונים. כל מה שעשו היה שהחליפו את גישתם לנוכח השינויים המדיניים.

למעשה, הצדוקים האמינו רק בתורה שבכתב, וטענו שאין צורך בחכמים כדי לדעת את דיני התורה. דם רב נשפך במלחמות שניהלו הצדוקים נגד החכמים ותומכיהם.

בזמנו של ינאי המלך, כמאה וחמישים שנה לפני החורבן, הגיעו רדיפות הצדוקים נגד הפרושים לשיאן. תלמידי החכמים ברחו מן הארץ ואת מקומם כבשו הצדוקים אפילו בסנהדרין. הם התכחשו, כאמור, לתורה שבעל פה. כך למשל פרשו את הפסוק "עין תחת עין" כעקירת עין ממש ודנו אנשים לקטיעת איברים, את הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" פרשו על יום ראשון בשבוע דווקא, בניגוד למסורת החכמים שמדובר ביום הראשון של פסח, ובכך גרמו לחלק גדול מן העם לחגוג את חג השבועות שלא במועדו. הפסוק "לא תבערו אש... ביום השבת" התפרש אצלם כגזרה לשבת בחושך ולאכל רק מאכלים קרים ביום השבת.

בעקבות השתלטות הצדוקים על העם נפגע מאד לימוד התורה. הסופרים ומלמדי התינוקות ברחו מן הארץ מפחד חייליו של ינאי, הבורות והכפירה פשו בארץ. המצב הרוחני ירד עד כדי כך שחלק מהקורבנות בטלו, והארץ התמלאה במכשפות.

אז קם שמעון בן שטח שהיה גיסו של המלך, אחיה של המלכה שלומית אלכסנדרה, וניסה לייצב את המצב הרוחני. בחסות אחותו המלכה הוא נלחם במכשפות ובעיקר הוא זכור לטוב בגמרא בהיותו "מחזיר עטרה ליושנה" על ידי העמדת מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר.

משראו הצדוקים שהם עלולים לאבד את השליטה על העם, הם החליטו לגרום למלחמת אחים. עד עתה לא העז ינאי להפר את חוקי העבודה בבית המקדש. ינאי נטל לעצמו זה מכבר את הכהונה הגדולה, והנה הגיע חג הסוכות, ולעיני כל ההמונים חילל ינאי את עבודת ניסוך המים, ובמקום לשפוך את המים על המזבח, שפך אותם על רגליו. תגובת הזעם של העם לא אחרה לבוא, והם רגמו אותו באתרוגיהם. לרגע זה ציפו הצדוקים. הם הביאו את שכירי החרב שעמדו הכן מחוץ למקדש, אלה טבחו בעם ללא רחם והרגו ששת אלפים איש!

בחודשים הבאים גברה המלחמה בין הצדוקים לפרושים וגבתה את חייהם של חמישים אלף יהודים. העם נשם לרווחה בהיוודע מותו של ינאי המלך. אשתו המלכה שלומית נטתה כל ימיה לכיוון הפרושים וניסתה לעזור לחכמים בסתר. לפני מותו קלט ינאי את גודל העוול שגרם לעם והשאיר לאשתו צוואה: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס".

המלכה שלומית הורידה את הצדוקים מגדולתם ונשלה אותם מכל המשרות. אחיה שמעון בן שטח נתמנה לאב בית דין בראש הסנהדרין, ויהודה בן טבאי שימש כנשיא הסנהדרין. ימי השלווה הרוחנית שבו אל הארץ, ועימם התמלאה גם הברכה הגשמית, עד שאמרו חכמינו: "ונתתי גשמיכם בעיתם" אלו ימי שמעון בן שטח, שירדו בהם גשמים בלילי רביעי ובלילי שבתות, וגדלו חיטים גדולות ככליות, ושעורים – כגרעיני זיתים.

במשך תשע שנים ניהלה המלכה שלומית אלכסנדרה את העם. עם מותה הוחרפו העימותים בין שני בניה על רקע מלחמת הירושה. הצעיר שבהם עמד תחת השפעת הצדוקים, והיה התקיף משני האחים. בסופו של דבר גרם הסכסוך לכך שאנטיפטרוס הרומאי תפס את השלטון. מאורעות אלו הביאו את הרומאים להתערב בענייניה הפנימיים של מלכות יהודה, ובכך הגיעו לקיצן שנות העצמאות המדינית של ממלכת יהודה.

כת הצדוקים היא שהחריבה את ביתנו במעשיה הנלוזים והגלתה את בנינו לגלות הארוכה שנמשכת שנות אלפיים, ותסתיים סופית רק בבוא הגאולה השלימה.