מצות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שניתנה לישראל: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב, ב'). היא ניתנה בגלות מצרים כהכנה לקראת היציאה ממנה.

מצווה זו ידועה בשם: "קידוש החודש וסוד העיבור". הכוונה היא למערכת מורכבת ומתוחכמת של חישובים אסטרונומיים, המאפשרת את קביעת השנה היהודית על חודשיה ומועדיה. על מערכת חישובים זו נאמר בתורה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד', ו'). בניגוד ללוחות השנה האחרים, שחישוביהם מבוססים על מהלך השמש (נוצרי) או על פי מולד הלבנה (מוסלמי), בנוי הלוח היהודי מתרכובת של שתי מערכות חישוב אלו גם יחד. עובדה זו חייבה ידע אסטרונומי מופלג וחישובים מדוייקים ביותר.

האור על פני הלבנה – בשונה מהשמש – הינו דינמי ולא קבוע. פעמים שהיא מלאה ופעמים שהיא נסתרת לחלוטין. הרעיון העומד מאחורי קידוש החודש מהווה אבן יסוד להכרה היהודית שלנו כעם. עם ישראל משול ללבנה, פעמים שהיא מלאה, פעמים שהיא חסרה ופעמים שהיא נסתרת לחלוטין מעין אדם, אולם כל "ירידה" היא לצורך "עליה". גם כשהיא נסתרת מעינינו כליל, היא מתגלית לאחר זמן שוב. כך גם עם ישראל לדורותיו, פעמים שהוא בשיא כוחו ופעמים שהוא כמעט ונעלם מעל פני מפת האנושות, אך בסופו של דבר, תמיד הוא "נולד" מחדש.

מדוע היתה זו המצוה הראשונה שציווה אלוקים את העם הנגאל? מדוע קדמה מצווה זו למצוות חג הפסח האמורה להנציח את המאורעות הגדולים של חרות העם?

הסוד טמון במילת המפתח: "לכם", "החודש הזה לכם ראש חודשים". המילה מורה על חובת המעורבות האישית של עם ישראל ובית דינו בתהליך הקביעה של ראשיתו של כל חודש. קידוש החודש הראשון היווה את תחילתו של תהליך הסרת עול העבדות מעל צווארנו. תופעת ההתחדשות של הירח מעלה אותנו מן החושך המצרי אל אור החירות המוסרית, ומרוממת אותנו אל פיסגת האור.

בית הדין הגדול שבירושלים ידע היטב מתי חל המולד החדש. אך למרות זאת ציפו מידי חודש לבואם של עדים שיעידו כי ראו את המולד, וראש חודש נקבע על פי עדותם.

ההחלטה בנושא זה נתונה בידי עם ישראל, וכפי שנאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא פרק י"ג). אנו הקובעים מתי נחגוג את חג הפסח, מהו תאריכו של חג השבועות, באיזה יום בשבוע נתכנס לשמוע את קול השופר בראש השנה, מתי יחול צום יום כיפור, ובאילו ימים נשב בסוכה שבעה ימים. אנו, הכוונה לנציגות הנבחרת של העם, לבית הדין גדול המורכב מחכמי התורה.

אם כי מועדו של חג הפסח נקבע בתורה ביום היציאה ממצרים - הוא ט"ו בניסן, הרי בית הדין הוא הקובע מתי יחול חודש ניסן עצמו, וממילא, באיזה יום יחול יום ט"ו בו. בידם מצויים הכוח והסמכות להזיז תאריכים בהתאם לכללי קידוש החודש ועיבור השנה.

הלבנה נראית במהלכה כמתחדשת מזמן לזמן. פרק הזמן שבין חידוש לחידוש נקרא "חודש". חידוש הלבנה בכל חודש נובע מהעובדה שאין ללבנה אור עצמי, אלא היא מקבלת את אורה מקרני החמה, ומתוך כך מאיר רק החלק הפונה אל החמה. בכל חודש עד החמישה עשר בו, אור הלבנה מתווסף בהתאם למסלולה מול השמש ומול נקודת הסתכלותנו מהארץ, ואילו מחצי החודש ואילך פונים אלינו יותר ויותר פני הלבנה החשוכים שאינם מקבלים את אור החמה, ואור הלבנה מתמעט, עד שבסוף החודש מופנית אלינו הלבנה כולה בצידה האפל, ואינה נראית לנו כלל. כשהלבנה מתחילה שוב את סיבובה, נראה עליה קו אור דק, ורגע זה נקרא "מולד הלבנה", שהרי היא כאילו נולדה מחדש.

אז, באותם ימים רחוקים, נקבע תאריכו של כל חודש, כאמור, לא על פי עיון בלוחות אסטרונומיים (שהיו בידי החכמים והם שלטו בהם היטב), כי אם על פי ראיית המולד. בני אדם שראו במו עיניהם את רגע "לידתו" של הירח החדש, התייצבו בבית דין והעידו על כך. רק בהתאם לקביעה זו חושבו חגי כל חודש.

ימי סוף החודש היו ימי התעוררות, בימים אלו התבוננו כולם במרחבי הרקיע כדי לגלות את המולד. העדים שגילוהו הובלו אחר כבוד אל מקום מושבו של בית הדין. כשהתקבלה ההחלטה, יצאו השליחים לכל המרכזים היהודיים להודיע על תאריכי חודש זה. בתקופות מסויימות הדליקו משואות בראשי ההרים, מהר להר, והן נראו עד בבל.

בית הדין ידעו כי הם קובעים את מועדי ה'. הם זכרו שהאלוקים מצפה, כביכול, להחלטתם. הם חשו את מלוא האחריות הרובצת על כתפיהם, זו הקובעת מתי יחול החג ותשרה בו השכינה ממרומים. כך חשו בארץ יהודה של אז מעורבות עמוקה בנושא קביעת ראש חודש.

מצווה זו אמורה גם לשמור על תחושת ההתפעמות המתמדת שהיתה מנת חלקו של עם ישראל ביושבו על אדמתו. תחושה זו היא סם חיים לעם החפץ להאריך ימים. שחר החירות שעלה לפתע באופק חייהם לאחר השעבוד במצרים, קרע בפניהם שחקים חדשים. הם טעמו את טעמה הנפלא של ההתחדשות.

כך היה הדבר כאשר קידשו את החודש על פי ראיית העדים. בשלב מסויים, בתקופת חכמי התלמוד, הותקן לוח קבוע שבו כלולים כל הכללים שמהווים יחדיו את תאריכי החודש והשנה העבריים.

הזמן שבין מולד למולד, חודש הלבנה, הוא בן עשרים ותשעה יום, שתים עשרה שעות וארבעים וארבע דקות בערך. מכיוון שאי אפשר לחלק יום, שיהיה חציו הראשון מהחודש שעבר וחציו השני לחודש הבא, לכן, קובעים חודש אחד "מלא", בן שלושים יום וחודש אחד "חסר", בן עשרים ותשעה ימים. החודשים חשון וכסלו לפעמים שניהם מלאים, לפעמים שניהם חסרים ולפעמים חשון חסר וכסלו מלא. על פי שני חודשים אלו מווסת הלוח את מהלך השנה.

חגינו, שתאריכם קבוע, קשורים גם בתקופות החמה, שהרי בפסח נאמר (דברים ט"ז, א'): "שמור את חודש האביב ועשית פסח". חג השבועות הוא חג "ביכורי קציר חטים" ולכן, צריך הוא לחול בזמן הקציר, וחג הסוכות הוא חג האסיף. מכאן נוצר צורך למצוא התאמה בין חודשי הלבנה ושנת החמה. במחזור של תשע עשרה שנה מצטרפים ההפרשים בין שנת החמה לשנת הלבנה לשבעה חדשים, כלומר, שכדי להתאים את שנת הלבנה לשנת החמה צריך להוסיף שבעה חדשים בכל תשע עשרה שנה, ולכן קבעו שבכל מחזור של תשע עשרה שנה תהיינה שבע שנים מעוברות, בנות שלושה עשר חודש, ושתים עשרה שנים פשוטות בנות שנים עשר חודש. השנים המעוברות שנקבעו הן: השלישית, הששית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה (גו"ח אדז"ט). בשנים אלו יש שני חודשי אדר, אדר ראשון ואדר שני.

אותו חשבון שהזכרנו, הנקרא "סוד העיבור", נקבע כיסוד לעריכת הלוח העברי על ידי הלל בן רבי יהודה נשיאה, הנקרא הלל השני (בשנת ד' אלפים קי"ט ליצירה).

באותן שנים החלו הגלויות להתפזר ונוצר חשש ששוב לא יהיה קיים בית הדין שיוכל לקדש חודשים ולעבר שנים על פי עדים כבעבר, ולכן, תיקן הלל את הלוח הקבוע הנוהג עד היום, ועל פיו חי עם ישראל, עד בוא הגאולה השלימה.