המילה 'פרוזבול' מורכבת משתי מילים ביוונית: פרוז – תקנה, בול – עשיר. הפרוזבול הוא תקנה לעשירים אף שהיא בעצם, גם תקנה לטובת העניים. בין שאר הציוויים של השנה השביעית, שנת השמיטה, ציוותה התורה לשמוט את כל החובות שזמן פרעונם חל לפני סיום שנת השמיטה, ולא ניגבו, כפי שנאמר (דברים ט"ו, ב'): "וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו". התובע חוב שעברה עליו שביעית עובר על לא תעשה. בד בבד עם הציווי לשמוט את החובות, הזהירה התורה מפני האפשרות שהעשיר, המלווה הפוטנציאלי, יימנע מלהלוות לעני הזקוק להלוואה, כשיראה שמתקרבת שנת השמיטה. הוא יחשוש שמא עד תום השמיטה לא יהיה לעני אפשרות להשיב לו את ההלוואה, וחובו יתבטל. לכן, מצאה התורה לנכון להזהיר את העשיר שלא יקפוץ את ידו מלסייע לעני: "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'" (שם).

למרות אזהרת התורה נוכח הלל הזקן שהעשירים נמנעים מלהלוות כסף לעניים הנזקקים. דבר זה הביא אותו לערוך תקנה לפיה המלווה מוסר את חובו לבית הדין. העשיר לא נושה ולא גובה את הכסף, אלא מוסר את העניין לידי בית הדין, ובית הדין יכול לתבוע את סכום ההלוואה שכן שמיטת החובות נוהגת רק ביחס לחובות של אנשים פרטיים, ולא לחוב הנמצא באחריותו של בית הדין. מעתה המלווה הוא כעין שליח בית הדין והוא גובה את ההלוואה מכוחם ומסמכותם, ולא מכוחו כמלווה פרטי. זו היתה תקנה לעשירים שבזכותה הם לא יעברו על אזהרת התורה, והיא הביאה גם לכך שהעניים יקבלו הלוואות גם בהתקרב שנת השמיטה, והמלווים היו רגועים ושלווים, ביודעם שבית הדין יגבה את החוב עבורם.

התלמוד שואל כיצד תיקן הלל תקנה נגד דין התורה המחייבת להשמיט את החוב בשנה השביעית?

תשובת התלמוד היא, שלא היתה בתקנה זו חריגה כלשהי ממה שנאמר בתורה. הלל פעל בשלהי ימי בית שני, ובאותה התקופה כבר לא נהגה שמיטה מן התורה. מצוות שמיטת קרקעות צמודה למצוות היובל, ומצווה זו נוהגת רק בזמן בית המקדש הראשון, כשכל העם גר בארצו. משגלו עשרת השבטים, שוב לא נהגה מצוות היובל מן התורה. משפסקה מצוות היובל, בטלה מצוות שמיטת הקרקע מן התורה.

אף שבטלה מצוות השמיטה, תיקנו חכמים שיש להמשיך לנהוג בשמיטת הקרקעות ובשמיטת כספים, כך שמצוות השמיטה בזמן הזה היא מצווה מדרבנן – מדברי חכמים. לפיכך היה כוח ביד הלל, שעמד בראשות הסנהדרין, לתקן פרוזבול ולהפקיע דין שמיטת כספים, כדי שלא יימנעו העם מלהלוות זה לזה. ברם בזמן ששמיטת כספים נוהגת מן התורה אין תקנת פרוזבול מועילה.

מצוה זו מקיימים בסופה של שנת השמיטה כנאמר (שם א', ב'): "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה". באותה שעה ניצב המלווה בפני בית דין המורכב משלושה אנשים,  ומוסר להם מודעה שכל החובות שיש לו ועומדת לחול עליהם השמטת החובות של שנת השמיטה, הרי הם מסורים לבית הדין. ואמנם, כל החובות הללו אינם נמחלים, ורשאים לגבות אותם.

באופן זה נשכרים שני הצדדים הלווים מצליחים להשיג הלוואות, כי שוב אין חשש שחובות אלו יושמטו, והמלווים יוצאים נשכרים, כי הם לא עוברים על האיסור של העלמת עין מן העני מפי שקרבה שנת השמיטה.