ט' תמוז ג' של"ח

חוצות ירושלים קידמו את פניו אבלות וחפויות ראש, כמבקשות להשתתף בצערו הכבד של האב השכול. אסף בן נתניה.

"שבוע ימים לא פסעתי כאן", לחש בקול רועד לעבר שביל העפר הקודר, "שבוע שלם של בכי ומכאוב על שרה שלי, בתי מחמל נפשי".

דמעות רותחות נטפו לאיטן על לחייו, בוערות באש של כאב ושל געגוע גם יחד. הן היו זכר לאותו יום מר ממוות, יום שבו נלחמה שרה במלאך המוות...

"החזיקי מעמד, מחמל עיני, הנה אבא מוצא לך דבר מאכל", התחנן מול הבבואה החיוורת, "הנה ארד אל השוק, אולי ייאות אחד הסוחרים להעניק לי משהו בעבורך, קטנטונת של אבא!"
די! די! ביקש האב השכול להתנער מהזיכרונות הלופתים אותו בטבעת חנק: מה לך לשחזר את החיפושים העקרים, את משא התחנונים מול הסוחר היחיד שעדיין אצר באמתחתו מעט גרעיני דורה גסים. וכי לא די ייסרת את נפשך בימי השבעה המייסרים?

אך הזיכרונות האיומים היו חזקים ממנו. בעל כורחו נטלוהו שוב אל פאתי השוק הריקני, שם ניצב מתחנן על נפש יחידתו, ובידו ענק אבני חן נדיר ביופיו.

"חה, חה, חה", ניתזו רסיסי הבוז של הסוחר בינות לדוכנים הנטושים, "מה יתרון לתכשיט שהבאת אותו הלום? לא ולא, רק תמורת דבר מאכל אחר, שווה ערך לאוצרי, אתן לך את הגרעינים!"

אבל וחפוי ראש נטש אסף את השוק השומם. ברכיו כמעט כשלו מחולשה, אך הוא לא הרפה. "אסור להתייאש. שרה מחכה לי, מחכה לאבא שיביא לה משהו טוב, כמו שהבטיח, מחכה..."
אך היא לא חיכתה. כאשר שב סוף סוף עם חופן עלי בר כמושים שמצא לאחר חיפושים ממושכים בינות לסלעים, קידמו אותו דממה רועמת. עיניה הנפוחות מבכי של האם השכולה הסגירו את סודן הנורא. הוא רץ כאחוז טירוף אל מיטת הזהב הקטנה, מסרב להאמין. אך זו צווחה בשיממונה. על הקרקע היתה מוטלת גופתה המיוסרת של שרה, ביתו יחידתו אשר אהב.

"אוי, ילדתי, ילדה קטנה של אבא". אסף נאחז באחת הגדרות ומירר בבכי איום על ילדה קטנה, תמימת מבט. באוזניו צלצלו פעמוני קולה המתוק. כמה כמה לזכות לשמוע אותה שוב, ולו עוד פעם אחת.

למעלה משלוש שנים חלפו מאז קדרו שמי ירושלים וכוסו בענני מלחמה. תחילה, כמו רבים וטובים, סבר אסף כי חיש יתפזרו העבים, כלעומת שבאו, ושוב תזרח שמש צדקה ומרפא על שמי העיר. פסע לו יום יום לשוק הגדול, ובאמתחתו סחורה משובחת, מגדנות מטוב הארץ. הוא מכרם בעין יפה לכל המעוניין.

הוא השתדל, באמת השתדל שלא ללעוג לאותם קטני אמנה, שנתפסו לחרדה והחלו לאגור מזון בקדחתנות מבהילה, בשל חיל הכשדים הצר על חומות העיר.

"אולי כדאי שגם אנו ננהג כך ונצפין מזון לעת צרה שלא תבוא?" חיוותה נוות ביתו את דעתה בהיסוס מה. הפחד אוחז אותה בזרועותיו ומדיר שינה מעיניה. היא חוששת לבתה, שרה הרכה, שנולדה לאחר שנות עקרות משמימות.

"אל דאגה", הוא מיהר להרגיע את רעייתו הטרודה, "בקרוב ישוב נבוזראדן, שר הטבחים הכשדי, עם צבאו בפחי נפש אל שולחו, נבוכדנאצר מלך בבל, ושוב ייפתחו שערי העיר למעבר רוכלים וסוחרים!" מילכה הנהנה בראשה בהסכמה מאולצת.

אוי, מילכה רעיתי, הכה אסף על חזהו המיוסר, כמה צדקת בדבריך. ואני, אוי, כמה סכל הייתי, לו רק הייתי מתכונן לשנות הרעה, לו רק!

סלעי אשמה מעכו את ליבו השכול ללא רחם, חונקים תחתיהם את קולו המתגונן של המצפון, זה המזכיר לו בקול ענות חלושה כי גם אלו שאצרו בבתי גנזיהם מזון, נותרו כעת, אחר חודשים כה ארוכים של מחסור, חשופים הם ובני ביתם לרעב הנורא.
מעליו נראתה דמות צפודה, אותות הרעב חרשו תלמים צרובים בפניה המצולקות, אך מבטה נותר חד כתער. בצעדים מהירים גמא האיש את המרחק הקט שבינו לבין החומה וחיש קל טיפס עליה במיומנות רבה.

"מי לירושלים ולמקדשה, אלי!" נשמע קולו הרועם, דוחק ומדרבן ללא לאות, "קומו, חושו, אנשי ציון, אל תחושו לרעב ואל תיכנעו לחידלון! עלו על חומות ציון והילחמו באויב!"
"זהו אביקא בן גבתרי!" הבזיקה ההכרה מבין ערפילי מחשבתו של אסף, "גיבורה של ציון, המפיל חללים רבים בחיל הכשדים!"

ניצוץ קטן של תקווה האיר את ליבו. הוא נאחז כטובע בקש בדמותו של גיבור החייל המלהטטת בין חיצי האוייב הקטלניים הניתזים לעברו, ויכולה להם. הנה הוא תופסם ללא חת ומשליכם חזרה היישר אל לבבות הכשדים. שאגות הכאב שעלו ממחנה בבל נשמעו לאומלל כמנגינה ערבה.

"עוד נצליח לכלות את האויב, עוד נוכל לו!" פיזזה לה התקווה בליבו במחול מסחרר, כיין שיקוי למרי נפש, המשכיח את זכרה של קובעת כוס התרעלה הקרבה ובאה על ציון ובניה...
"אויה, אביקא", נשמעה לפתע שאגה מליבו הרוטט של אסף. מול עיניו נפל גיבור החייל, מרום החומה, וניתך ארצה בריסוק אברים. תקוות השווא נפלה חלל עימו, מותירה אחריה את אדמת ליבו של אסף חרוכה. "אללי, כיצד פגעה בו יד אויב?" זעק בטירוף חושים, ממאן להאמין לשבר הנורא.

"התשישות והרעב הכריעו אותו", נד לעברו אחד משומרי החומה בקול נהי, "אני עמדתי לצידו, ובעיני ראיתי, כי אף חץ לא ננעץ בליבו!"

"כן... הרעב", גנח מישהו לצידו, שומט ידיו ברפיון.

"רוח סערה חטפה אותו", סתר השלישי את עדות חברו.

"אחי, אל תתלו זאת בבוקי סריקי, משמים נלחמים בנו!" התריע אחד מהנאספים בקול בוכים, "חטאינו הם המכים בנו חללים!"

"אל תטיל מורך בלב הלוחמים!" ניסה אחר למחות בו, אך היתר רק השפילו מבטים נדכאים אל הקרקע הסדוקה והתרחקו להם לאיטם, משרכים את רגליהם בחולשה. זר כי יביט בהם, לא יאמין כי אלו הם אותם אמיצי כוח אשר לא מזמן זרעו מוות במחנה אויביהם.

"מה יהיה עימך, חומת בת ציון?" נאנק אסף בשברון לב, "מגינייך האחרונים, גיבורי הכוח, נפלו שדודים ברעב. האם אפסה תקוותך?!"

רוח חרישית ייבבה עימו, נושאת עימה רסיסי דמע מחומת בת ציון הדוויה, זו הנלחמת בשארית כוחותיה על חייה ביומה האחרון, בטרם תיפול ותכרע ברך לפני האויב הבבלי...

ט'-י' באב ג' של"ח

"אש!" הכוך הקטן התמלא ריח חרוך. אסף שלח מבט זהיר אל מחוץ למקום מסתורו ויצא לרחרח סביבו. בחוץ רבצה דממת מוות סמיכה. אלפי גוויות שסועות התגלגלו בין הריסות המבנים, מעידות באלם על הפוגרום החייתי שחוללו חיות האדם הכשדיות, מאז נפרצו השערים ובת ציון הפכה למדרס כף רגלם האכזרית.

"כנראה, הארורים מציתים אש אי שם", נאנח אסף בכאב על שבר בת עמו, "אפשר לשוב אל הגומחה. כאן כבר כילה מלאך המוות את מלאכתו. זולתי, אף נפש חיה לא נותרה לפליטה!"
אולם ריחה של לבת האש לא הניח לו להיכנס אל מקום מפלטו. לפתע הוא התנער באיבחה ממרבצו והחל רץ אחוז זוועה בחוצות העיר המדממת.

"בית ד', בית ד'", פעם ליבו בחוזקה, "אולי, שמא, חלילה".

הוא רץ ככל שאפשרו לו רגליו הכושלות. פעם ופעמיים מעד ונפל על ערמת גוויות מצחינה, והתמלא כולו בתמהיל מבחיל של באשת מוות ועשן מחניק. אך החשש הנורא לא הניח לו אף לחוש בכך. מול הר הבית נעצר מסומר למקומו. תחת ניחוחות הקטורת, עלו גלי עשן סמיכים שלא הותירו מקום לספקות.

סביב נראו עוד דמויות מוכות כאב השועטות קדימה אל גיא הצלמוות, מתעלמות משאגות הכשדים וממבטי השנאה הננעצים בהן, ומטילות את עצמן אל תוך לבת האש האכזרית.
לא ייתכן, פג ליבו של אסף בקרבו, ממאן להכיל את המתרחש לנגד עיניו. לא ייתכן שהוא, אסף בן נתניה, איש ירושלים, חוזה במחזה עיוועים זה, ועדיין נותרת נשמה באפו, והוא אינו מטיל את צרור עצמותיו הצמוק אל תוך תופת התבערה. והרי מאז שזוכר הוא את עצמו, הוא קשור בקשר בל יינתק להיכל הקודש. ילדותו שזורה במקלעות אהבה אל בית ד'.

הנה הוא, הזאטוט הירושלמי, ניצב נרגש עם אחיו בשערי העיר, מביט בעיניים פקוחות אל נחלי האדם השוצפים לעברם ברון. "עומדות היו רגלינו בשערי ירושלים". והוא, אסף הקטן, מתרונן יחד עימם בשיר מזמור וליבו רחב בקרבו.

מהדרום, מהגליל, מגוש חלב, מאנטיוכיה, ואפילו מבבל הרחוקה, כולם נקבצו ובאו לך, ציון עירי!

באותה שעה רוויית הוד, דמתה ירושלים בעיניו הקטנות לאמא הפושטת את ידיה ומקבלת אל ליבה האוהב את כל ילדיה העולים אליה ממרחקים. ואלו מתרפקים על חיקה ופורקים באוזניה הטובות את כל אשר מעיק על ליבם.

עוד זיכרון בראשיתי, מימי ילדות מוקדמת, צרוב בליבו, כאלו לא חלפו ארבעה עשורים מאז. מוצאי היום הקדוש, הדי התפילה המהולים בגיל וברעדה גם יחד, עודם מהדהדים באווירה הזך של ירושלים. "ראה, ילדי, את זיו האיקונין של הכהן הגדול. הוא זכה לצאת חי מקודש הקודשים!" גלי התרגשות גאו מלב האב והטביעו את חותמם בליבו הרך.

נפעם הזאטוט, נשמתו עלתה וירדה נרגשות, מתקשה להכיל את מסת התפעמותו. בקושי אזר אומץ להביט בדמות המאירה כאור חמה, וכבר כבש את פניו הקטנות בחיק אביו, אוצר בקרבו את יקוד הלהבה.

"אוי, כעת בעוונותינו נעקר מאיתנו כל ההוד הזה!" חזר אסף באחת להווה היוקד בלבת אש, "איך אטמנו את ליבנו, איככה לא השכלנו להתעורר ולשוב אל ד' אלוקינו בעוד מועד, עד אשר נחרב בית תפארתנו!"

קול נהי ומספד נענה לעומתו, מתמזג בפצפוצי לשונות אש המלחכות ברעבתנות את כל אשר נקרה בדרכן. "על אלה אני בוכיה..."

במצור ובמצוק

קרני החמה הריקו את חיציהן הלוהטים על ראשו הכבוש בין זרועותיו, אך אסף לא שת ליבו לכך. מאז שבת משוש ליבו ובית אלוקים נתלש מקרבו, חדל מלחוש מאומה, זולת כאבו של בית המקדש השרוף.

סביבו נשמטו על הקרקע שרידי חרב נוספים, חגורי שק ואפר, כשאבלם על ראשם. כמוהו, הביטו בעיניים כלות בעמוד העשן המיתמר מאיי החרבות ושמטו ידיהם בייאוש.

רוח קלה נשפה בעורפו של אסף הנדכא באוושת התרעה: "עורה, חושה למקום מסתור, הטמן עצמך עד יעבור זעם. קלגסי האויב קלים מנשרים, אכזרים מנמרים, ופגיעתם קשה ורעה! שמא, מוטב כי ייטלו את נשמתי, וכי למה לי חיים ללא מקור חיינו?" תהה לעומתה, שקוע כולו בנחלי יגון החורבן. אך חיש מהר חש על בשרו כי אותם כשדים ערלי לבב ייעדו לו חיים מרים ממוות.

צליפת שוט זעזעה את שק עצמותיו הדווי. מעליו עמד סרדיוט בבלי צעיר לימים, נעץ בו מבט שטוף שנאה והאיץ בו: "עמוד על רגליך, יהודאי, הצטרף לשיירה".

טרם הספיק לתהות על קנקנה של הפקודה, וכבר נגרר ביד גסה אל אחד מעדרי-האדם הכפותים. כמוהם, נעקדו רגליו בכבלי נחושתיים, וצווארו הכחוש ניתן במקלורים.

ממעל שלטה החמה ללא מיצרים, מכה בפולסיי דנורא על האומללים, לא חומלת על צעירי הצאן הכפותים זה לזה ולא חסה על קשישים מעולפי צמא. אט אט נוספו עוד ועוד פליטים. הקלגסים הבבלים פשטו בחורים ובסדקים, תרים אחר טרפם. חזקה עליהם פקודת מלכם, להותיר את קריית מלך רב שוממה מיושביה. בסיומו של מסע הציד הקדחתני, נותרה ציון החרבה בודדה מבניה, זולת קומץ מדלת העם, אשר נשארו בקרבה כציווי המלך הבבלי.

"יורדים בבלה", החלו דופקים הסרדיוטים בשיירות הגולים הדוויים.

"יוצאים לגלות", זעק אסף בקול לא לו.

'גלות, גלות', חרקו שלשלאות הברזל המצמררות בצליל לעגני מתגלגל.

"אהה", נאנח זקן לצידו של אסף בשברון לב תהומי. זיו פניו העיד בו כי מזיווה ומהדרה של ציון הוא, "הכיצד אנטוש אותך ציון העיר המצויינת, הן מעולם לא יצאה כף רגלי משערייך!"
מילותיו האחרונות של הזקן קפאו על שפתיו, ונפשו יצא בדברו. פרחה לה לירושלים של מעלה, אותה לא עזב בחייו ובמותו. הכשדי הניצב עליהם עט על הגווייה המעונה, עקרה מהשלשלאות וזרקה למרמס לכל עובר ושב.

מסע החתחתים רווי הסבל והיגון גבה עוד קרבנות רבים. עלה חשש בליבו של אותו שליט אכזר, נבוכדנאצר, שאם תינתן הזכות לבני עם סגולה לייחל ולהתפלל לאלקיהם, אולי ייכמרו עליהם רחמיו של האב הרחום שבשמים ותיבטל גזרת גלותם. לכן, ציווה על פיקודיו לבל יחונו את האומללים, אף לא באתנחתא קצרה, שמא ינצלו אותה לקרוע שמים בתחינתם. רצונו היה שייעקרו לחלוטין מחיק אמם ויחצו את נהר פרת, גבול ארצו. כך הורצו האומללים כאיילים לא מצאו מרעה, מותירים אחריהם אדמת אבות צרובה באש. בצידי הדרך נראו גוויות יקירי ירושלים המסולאים מפז, אשר נשמתם המעונה לא עמדה בסבל הנורא, ופרחה לה משק עצמותיהם החבוט.

מלמעלה נשמעו צווחות עופות טרף, החגים סביב השיירות ממתינים לעוט על השלל הרב.

"ושבו בנים"

ברם, על אם הדרך, בואכה אפרת, נעצרה לה לרגע קט השיירה הדוויה כמו מעצמה, מסרבת להיכנע לשבטי מוביליה הנוקשים.

"הגענו לקבר רחל", הבזיק השדר כברק, בינות לחשכת העבים, מותיר אחריו שובל קלוש של תקווה נרגשת, "כאן, בפאתי בית לחם, היא טמונה".

"רחל אמנו", הזדקף קמעה גבו השחוח של אסף, "אמא שלנו!"

ואז, כמו במטה קסם, נגולה לה האבן היושבת על פי באר הדמעות הנקווה בקרבו, ודמעות אש החלו גולשות מתוכו, מציפות את האדמה הסדוקה. התיבות הידרדרו מפיו, צוררות בתוכן שנים של שכול, של סבל ושל עינוי בצר ובמצור.

"אמא, אמא רחל", נטבלו יפחותיו בדם ודמע, "שאי עיניך הרחימאיות וראי אותנו, שורי כיצד אנו, בנייך אהובייך, מובלים כצאן לטבח, לארץ אויב!"

הוא ביקש ללפות בידיו הכבולות את מצבת האם, לשאוב ממנה תעצומות לעמוד איתן בניסיונות האורבים לו בנפתולי החיים הגלותיים, אך יד זדונית תלשה אותו משם בגסות כשדית טיפוסית, ומילות התחינה נקטעו בחבטה.

"אוצו, חושו, ארוכה הדרך בבלה", שרקו הפרגולים מעל ראשיהם של הגולים, "ואבוי לצרור עצמותיכם אם תוסיפו לבכות לאלוקיכם!"

הבנים נותקו מחיק אימם המתייפחת. מותירים אחריהם קול "נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה כי איננו". ולעומתה, נשמעת הבטחה אלוקית, המנחמת את אם הבנים השכולה ומציתה ניצוץ תקווה בשסעי לבו הרותח של אסף: "יש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם".