הפעם הראשונה שבה מוזכר יצחק אבינו בחומש שלא בהקשר לאברהם אבינו, מופיעה בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, ס"ב-ס"ג): "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים". חז''ל מסבירים כי באותה שעה תיקן יצחק אבינו את תפילת מנחה.
במעשה העקידה הניח יצחק אבינו את היסוד למקום שאליו מכוונות כל תפילותינו, את אבן הפינה לבית המקדש, מקור התפילות. מאז העקידה היה יצחק סמל של מסירות נפש ונחשב לעמוד העבודה, עבודת ה'. בכל דור ודור מתחננים בניו ובני בניו ביום הדין: "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור".
יצחק יצא "לשוח בשדה". השדה הוא הר המוריה, הוא מקום העקידה והוא מקומו של בית המקדש העתיד להבנות.
הפסוק מספר כי יצחק אבינו הגיע אל הר המוריה, לאחר שעבר דרך באר לחי רואי. מהי הסיבה שיצחק אבינו מצא לנכון לעבור דרך מקום זה בטרם יתקן את תפילת המנחה?
התשובה נעוצה באושיות קיומן של שתי אומות: בני ישמעאל ובני ישראל.
אחד מיסודות התפילה הוא כי התפילה מתקבלת מכל אדם, גם אם מעשיו אינם משופרים. כל פניה לבורא עולם מתקבלת, אם היא נובעת מעומק הלב.
לפני שנולד ישמעאל ברחה הגר מביתו של אברהם אבינו. הגר תעתה אז במדבר ונמצאה על ידי מלאך ה', והוא אמר לה (בראשית ט"ז, ט'): "שובי אל גברתך". הוא גם בישר לה: "הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה' אל ענייך. והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכון". ממשיך המקרא: "ותקרא שם הדובר אליה אתה א-ל רואי, כי אמרה הגם הלום ראיתי אחר רואי (הגם כאן במדבר אתה צופה ומשגיח עלי?). על כן קרא לבאר, באר לחי רואי" (בראשית ט"ז, י"ד).
הגר כינתה את הבאר בשם המעיד כי אפילו במדבר, במקום שמם מקדושה, צופה הקב"ה בברואיו. הגר ראתה מלאכים רבים בבית אברהם אבינו. היא ידעה כי במקום קדוש חשים קרבה מיוחדת לה', אך היא לא פיללה לראות מלאך במדבר. היא גם לא שיערה כי ה' ידאג לה גם שם.
הגר גילתה כי אהבת ה' עומדת בעינה גם כאשר האדם מתרחק ממנו. גילוי מרגש זה הביא אותה לתפילה ספוגת רגשי הודיה. הגר לימדה אותנו כי אפילו במצב אומלל כשלה ניתן לפנות אל ה' בתפילה, הן של הודיה והן של בקשה.
לישמעאל יש קשר נוסף לתפילה. קשר בעל שורשים עמוקים יותר מירושתה של הגר, ומשמעותי יותר מן העובדה שהוא הצאצא היחיד לאבות הקדושים הנושא שם שכולו תפילה: ישמע א-ל.
כשמבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ששרה תלד לו בן אשר יהיה יורשו, מגיב אברהם בארבע מילים הטומנות בחובן משמעות רבה לעתיד (בראשית י"ז, י"ח): "לו ישמעאל יחיה לפניך". במילים אלו ביקש אברהם שישמעאל יחיה ויתקיים כל ימי עולם. בקשה זו של אברהם נתנה לישמעאל כח עצום. כח זה בא לידי ביטוי בכח התפילה שלו ושל צאצאיו.
שלושת אלפים שנה חלפו, ואנו מביטים בעיניים כלות בכח התפילה ובקנאותם הדתית של צאצאי ישמעאל. מדי שנה עולים בני ישמעאל למכה - מיליוני מוסלמים מכל רחבי העולם. כאן, בארץ ישראל, בעיצומה של מלאכת הבניה, חולצים הפועלים הערביים את נעליהם ומכוונים עצמם לעבר מכה. מנהיגיהם אינם יכולים לסיים משפט בלי לומר "בעזרת אללה". הם מתפללים אל אותו א-ל אחד, אלוקי אברהם, שאליו אנו מתפללים.
אך קיים הבדל יסודי בין גישתנו לגישתם. הבדל זה הוא מכריע ודומיננטי מאד:
אנו היהודים מתייחסים אל התפילה כאל עבודה, מלשון עבדות. כשם שעבד הבא לבקש דבר מאדוניו, מבקש זאת בזכות חסדי אדונו ולא בזכותו שלו, כך גם אנו. אנו ניגשים לפני מלך מלכי המלכים באימה, ביראה ובהכנעה ומבקשים מתנת חינם - כעבדים. רעיון זה בא לידי ביטוי בשם "ישראל" שחז"ל מפרשים ישר א-ל. התפיסה היהודית היא כי ישר ה' בכל מעשיו. בתפילותינו אנו מקבלים את רצונו ומכירים בכך שאיננו ראויים למאומה.
שורש תפילות ישראל נעוץ בעקידת יצחק, בקרבן הראשון אשר עלה על המזבח במקום המקדש. נכונותו של יצחק למסור את חייו הורישה לכלל ישראל כולו את כח מסירות נפש על קידוש ה'. כח זה הופיע שוב ושוב על דפי ההיסטוריה - הכח לוותר על הכול, אפילו על החיים, למען קדושת שמו של ה'.
בעוד שאצל עם ישראל התפילה הינה עבודה, עבודת ה', הרי שבני ישמעאל אינם מכירים כלל את המושג עבודה. שמם מעיד עליהם: "ישמע א-ל" - כוונתם בתפילה היא שה' ישמע אותם, הם נותנים פקודות לה'. ישמעאל נמשל לילד גאה התובע מאביו מתנות, כאילו הן מגיעות לו על פי דין. הוא מרים את ראשו בגאווה ודורש לקבל את כל אשר לבו חפץ. אפילו מסירות הנפש הידועה של בני ישמעאל אינה באה כדי לקדש את שם ה' בעולם הזה, אלא כדי לזכות לעולם הבא הדמיוני שלהם.
התפילה של בני ישמעאל מתקבלת ונענית רק כאשר תפילות עם ישראל רפות וחלשות. מסגד אל אקצה יכול להתקיים רק בהעדרו של בית המקדש. ישמעאל ממלא את החלל שמותירות אחריהן תפילותינו החסרות. האריז"ל כותב כי הגימטריה של המילה "הגר" היא מאתיים ושמונה, כגימטריה של המילה "יצחק". הגר רוצה להיות יצחק. גיבורת הסיפור של באר לחי רואי רוצה להיות עמוד העבודה. היא רוצה שכח התפילה יהיה שייך לה ולבניה.
עכשיו נוכל להבין מדוע עבר יצחק בבאר לחי רואי בדרכו לתקן את תפילת המנחה בהר המוריה.
הגר עצמה הפכה את באר לחי רואי למקום המתאים לתפילה. היא לימדה את בנה את ערך המקום, והוא העביר זאת הלאה לזרעו אחריו. יצחק אינו יכול להרשות לישמעאל לשלוט במקום תפילה בעל עוצמה כה רבה. הוא אינו יכול להרשות לילדיו של ה"פרא אדם" לעמוד בדרגה גבוהה יותר מילדיו בכח התפילה.
כאמור, כאשר עשה יצחק את דרכו להר המוריה לתקן את תפילת מנחה, הוא עבר דרך באר לחי רואי. הוא לקח את השראת המקום וכיוון אותה לעבר תפילת מנחה אשר תאמר במקום העקידה. יצחק העביר בכך את המסר - הקב"ה דואג ליצוריו גם אם התרחקו ממנו, והוסיף לכך את עבודת ה' האישית שלו - לחפש את ה' בכל מצב ובכל מקום, אפילו במחיר של מסירות נפש.
נמצא אפוא ש"באר לחי רואי" שייך לכלל ישראל.
אם רוצים אנו לדעת מה ביכולתנו לעשות כדי להקל על הסבל שסובל עם ישראל מידי הישמעאלים, עלינו לדעת כי המלחמה הפיזית המתנהלת בין ישראל לאויביהם, אינה אלא רובד חיצוני של מלחמה רוחנית יסודית ועמוקה. בני ישמעאל מצאו כי בכח התפילה שבידם טמונה עוצמה אדירה אשר יכולה לפרוח רק במקום שבו מותירים כלל ישראל חלל ריק מתפילה ומקשר לקב''ה. הם יכולים לקבל חלקים מארץ ישראל רק כאשר כלל ישראל אינו ראוי להם.