באחת העיירות באירופה, חי לו יהודי בבקתה עלובה. לצד הבקתה היתה ערוגת ירקות קטנה ועז חולבת. כך חי בצמצום רב. יום אחד החליט לצאת ממעגל העוני ולפנות לחיים חדשים. לקח את העז ושם את פעמיו אל העיר הגדולה, כדי למוכרה. בכסף שיקבל תמורתה, ישקיע במסחר.

בדרך, פגש היהודי את הפריץ המקומי אשר החליט לצחוק ממנו... עצר הפריץ את כרכרתו המפוארת ושאל את היהודי: "מה אתה מוליך בידך?" "עז!" ענה בתמימות... "זאת לא עז, זה כלב!" אמר הפריץ. "סליחה, אדוני הפריץ, זאת עז", אמר היהודי. ודאי שתה הפריץ יתר על המידה, הרהר היהודי בליבו... שוב אמר הפריץ: "זאת לא עז זה כלב!" "אדוני הפריץ", גמגם היהודי, "זאת עז!" לקח הפריץ שוט, הצליף ביהודי שלוש פעמים והמשיך בדרכו, בעוד היהודי נותר חבול ופצוע...

בלב היהודי גמלה החלטה: אני אעביר לו סדנה בת שלושה שלבים, שלב כנגד כל הצלפה. כך הוא ילמד שלא כדאי להתעלל ביהודים.

ויהי היום, טירת הפריץ עלתה בלהבות. הזמין הפריץ קבלנים שיתנו לו הצעת מחיר כדי לבנותה מחדש. והנה, הגיע אליו קבלן ואמר: "אמור לי מה ההצעה הזולה ביותר, ואני אתן לך הצעה זולה יותר". "כיצד?" התעניין הפריץ. "פשוט מאד", אמר הקבלן, "כולם חישבו לך גם את הוצאות העצים והפועלים. אפשר לחשב אחרת. עצים יש לרוב ביערות העד שלך, פועלים לא חסר לך, הרי יש לך הרבה משרתים. כל מה שצריך הוא אדם שיפקח וייתן הוראות בניה, וכך יחסוך הוצאות מיותרות". הסכים הפריץ להצעתו והם סגרו עיסקה.

אמר הקבלן: "בוא איתי ליער ותראה לי את העצים המשובחים ביותר שברשותך, כדי שיוכלו לשמש לבנייה". הם יצאו לדרך. נכנסו לעומק היער עד שמצאו עץ חזק שישמש כקורת תמך מרכזית. ביקש הקבלן מהפריץ: "תקיף את העץ בשתי ידיים כדי שאוכל למדוד..." ברגע שהקיף הפריץ את העץ, הוציא ה"קבלן" חבל, קשר את ידי הפריץ, הוציא שוט והצליף בו הצלפה אחת: "כשאומרים לך שזאת עז, זו עז!" "הקבלן" הלך לדרכו בעוד הפריץ נשאר ביער חבול ועצבני...

שלב א' עבר בהצלחה. נותרו לפריץ שני שלבים נוספים...

בבית הפריץ חיכו לשובו, אך הלה מתמהמה. יצאו לחפשו ומצאוהו כשהוא קשור לעץ. לקחוהו חזרה לביתו, כשכל כולו "אכול". איך יתכן שהיהודי עשה לו זאת. מרוב תסכול נפל למשכב. הרופאים ניסו לרפאותו, אך לשווא... עברו ימים והגיע רופא שאמר: "אני יכול לרפא את כבוד הפריץ, אך לצערי, הטיפול יהיה כואב. ייתכן שהוא יצעק מכאבים, אך זה יכול לעזור לו". בלית ברירה, הכניסו את הרופא לחדרו בתקווה שיצליח לרפאותו. ה"רופא" נכנס, הוציא את השוט, הצליף בו ואמר: "כשאומרים לך שזאת עז, זו עז!". בני הבית שמעו את הצעקות, אבל ה"רופא" הכין אותם לכך...

שלב ב' עבר גם הוא בהצלחה רבה. נותר לפריץ שלב אחד נוסף...

הפריץ הבין שהיהודי החליט לנקום בו על מה שעולל לו. בלית ברירה התחיל להסתובב עם שומרי ראש. באחד הימים ראה היהודי את הפריץ בכרכרתו מלווה בשומרים, ומוחו החל פועל בקדחתנות, איך הוא יכול להעניק לו את סדנת הלימוד האחרונה. לפתע ראה צעיר רוכב על סוס. פנה אליו היהודי ובפיו הצעה: "אני אתן לך כמה רובלים, ואתה בתמורה תכניס את ראשך לחלון הכרכרה, ותגיד לפריץ את המילים הבאות: "כשאומרים לך שזאת עז, זו עז", ותברח מהר עם סוסך. הצעיר הסכים לעסקה. כפי המתוכנן, כששמע הפריץ את המשפט, צעק לשומריו: "תפסוהו"! כשרדפו השומרים אחרי הצעיר, התקרב היהודי מעדנות לעבר הכרכרה, הצליף בפריץ הצלפה אחת אחרונה ואמר: "כשאומרים לך שזאת עז, זו עז!..."

הפריץ סיים את לימודיו בהצלחה...

* * *

מכות מצרים לא באו כנקמה. מטרת המכות לא היתה רק כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, אלא להוציא את "מצרים" מישראל. בני ישראל היו שקועים בתרבות מצרים למעלה ממאתים שנה, למדו ממעשיהם וספגו את אמונותיהם הכוזבות. הקב"ה רצה ללמד את בניו - בני ישראל - פרק באמונה, כאשר יראו את שליטתו המוחלטת ביקום כולו. הדברים ייעשו בצורה ניסית ופלאית, באופן שייחרטו בליבם ובמוחם לנצח.      

בהגדה של פסח אנו אומרים: "רבי יהודה היה נותן בהן (בעשרת המכות) סימנים: דצ"ך, עד"ש, באח"ב". אלו ראשי תיבות של עשרת המכות.

כעת נבין את שלוש הסדרות של רבי יהודה: "דצ"ך", מורה על שליטת האלוקים ברובד התחתון של היקום. מכת דם – ביאור, מכת צפרדע – על פני היאור. מכת כינים – באדמה.

"עד"ש", מורה על שליטת הבורא ביצורים שעל פני האדמה. מכת ערוב – בבהמות, מכת דבר – בחיים ובמוות של הבהמות, מכת שחין – באדם.

"באח"ב" מוכיח על שליטה גבוהה יותר. מכת ברד – בשמים - שם גם ראינו שליטה מוחלטת על הטבע, כמאמר הפסוק: "ואש מתלקחת בתוך הברד". מכת ארבה – שליטה על הרוח, כמו שנכתב בתורה: "ורוח הקדים נשא את הארבה". מכת חושך – שליטה על המאורות. ולבסוף, חזינו בשליטת האלוקים בנשמות בני האדם - על ידי מכת בכורות.

כל סדרה הראתה שליטה חזקה יותר ביקום מהסדרה שלפניה.

שלוש הסדרות מקבילות לשלוש ההצלפות של היהודי.

יש מכנה משותף בין כל הסדרות בנוגע לאופן ההתראה. לפני המכה הראשונה התרה משה בפרעה, כשהיה פרעה מחוץ לביתו. במכה השנייה נכנס משה לבית פרעה כדי להתרות בו, והמכה השלישית באה בפתע, ללא כל התראה. וכן ב"עד"ש", וכן ב"באח"ב", היתה ההתראה באותו סדר: בחוץ, לאחר מכן בבית, ולאחר מכן בפתאומיות.

גם בסיפור: בפעם הראשונה הכה היהודי ביער - בחוץ, בפעם השנייה בביתו, והפעם השלישית באה בפתאומיות.

מה זה משנה היכן היו ההתראות וההצלפות?

אלוקים הבטיח לאברהם את ארץ ישראל, וכך הוא אומר (בראשית ט"ו, ז'): "ויאמר אליו, אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". אברהם מבקש סימן ופונה לבורא (בראשית ט"ו, ח'): "ויאמר, ה' אלוקים, במה אדע כי אירשנה?" ואלוקים בתגובה מודיע לו (בראשית ט"ו, י"ג): "ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". יש קשר בין גלות מצרים לשאלת אברהם "במה אדע..."

ודאי שאברהם לא פקפק בהבטחת אלוקים, שהרי אלוקים כל יכול ואין בפניו שום מעצורים. אך אברהם ידע שיש דבר אחד שאלוקים אינו מתערב בו, כמאמר התלמוד (מגילה כ"ה, א'): "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". אלוקים אינו מתערב בעבודתו הרוחנית של האדם. הבורא מעוניין שלאדם תהיה בחירה חופשית.

אברהם אף ידע שארץ ישראל היא ארץ רוחנית. בתורה נכתב פעמים רבות על אודות זכותנו על ארץ ישראל, אולם תמיד בצמוד לכך נכתב גם תנאי - שמירת התורה והמצוות. אין לנו זכות לשבת בארץ, אם לא יקוים התנאי. לכן, כשאלוקים מבטיח לאברהם ולזרעו אחריו את הארץ בירושה, אומר אברהם לאלוקים: "במה אדע כי אירשנה?" הרי כשאתה מבטיח את הארץ בירושה לזרעי אחריי, אולי יחטא זרעי ולא תהיה לו זכות בארץ? תן לי סימן שלבני ישראל תהיה תמיד זכות על הארץ.

אומר אלוקים (בראשית ט"ו, י"ג): "ידע תדע כי גר יהיה זרעך...", בניך ירדו לגלות, הם ישתקעו שם, יספגו מתרבות העמים ומאמונתם הכוזבת. לא יהיה מצב גרוע מזה. יהיה נראה שעם ישראל חלילה נטמע ומתבולל. אבל לא! לאחר מאתיים ועשר שנים של שעבוד נוראי, מגיע משה בשליחות האלוקים, ובני ישראל מאמינים לו ומוכנים ללכת אחריו בכל תנאי. התברר, שלמרות הכול, בני ישראל הם מאמינים בני מאמינים. אלוקים עצמו אמר (ירמיהו ב', ב'): "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ללא אמונה חזקה, בני ישראל לא היו הולכים למדבר הגדול והנורא, ללא יכולת של אספקת מזון למיליוני בני אדם.

לכל יהודי יש עטיפות כאלה ואחרות. גם חיצונית חזותו לעתים מטעה, אולם בתוכו, בליבו פנימה, יוקדת אש האמונה...

יהודי יישאר יהודי. לאורך כל ההיסטוריה היכו אותנו, ניסו להשכיח מאיתנו את אמונתנו, ולשווא...

הובטח לנו שנצח ישראל לא ישקר!